(JTA) מרדכי "מאריי" מילר, בן 88, היה חולה ומצבו לא השתפר. היה זה באוקטובר 2019, ולראשונה בחייו הוא עמד להחמיץ את תקיעת השופר בראש השנה. בצר לו על אביו שיאלץ לעבור את החגים במיטת חוליו, פנה בנו של מילר לרב שלו, מנדל טלדון, מחב״ד במיד-סאפוק, ניו יורק, והרב שמח לעזור. הוא בא לביתו של מילר ותקע בשופר.
בזמן שהשניים שוחחו, התברר לרב טלדון שמילר מעולם לא חגג בר מצווה. מדוע? משום שכאשר הגיע לגיל גיל מצוות היה פרטיזן והסתתר ביערות פולין בתקופת השואה.
"מעולם לא הייתה לו ההזדמנות לחגוג", אמר טלדון.
75 שנים אחר כך, הודות לעזרתו של הרב, חגג מילר בר המצווה . הוא היה חולה מאוד, אבל בכל זאת זכה לחוות את טקס ההתבגרות שעובר כל יהודי.
"זה היה רגע אדיר, אדיר", אמר טלדון.
טקסי בר ובת מצווה בגיל מאוחר הפכו נפוצים בארצות הברית בשנות ה-70׳ של המאה הקודמת. יהודים מבוגרים שלא עברו את הטקס כנערים ונערות, בין אם מכיוון שגדלו במשפחות שבחרו שלא לציין זאת, או שהדבר נמנע מהם בגלל נסיבות אחרות, ביקשו להשלים את הפרק החשוב הזה ביהדותם בגיל מבוגר, על ידי לימודים, הכנות ועליה לתורה. (יש לציין כי מבחינת ההלכה, אין צורך בטקס בר מצווה וכי כל נער יהודי נכנס בעול מצוות בהגיעו לגיל 13).
בשנים האחרונות, רווחת תופעת בר/בת המצווה המאוחרת בקרב ניצולי שואה וההערכה היא כי מאות יהודים שעברו את שנות נערותם במחנות הנאצים, קיימו באחרונה טקסים מאוחרים, בהיותם בשנות ה-80 וה-90 לחייהם.
כך למשל, נאספו בראשית השנה 80 ניצולים מרחבי ישראל בכותל המערבי כדי ליטול חלק בטקס סמלי. כמה חודשים לפני כן, בנובמבר, קבוצת ניצולים מצרפת הגיעה גם היא לכותל כדי לחגוג את בר/בת המצווה שלהם. במרכז הטיפולי היהודי לאזרחים ותיקים בלוס אנג'לס, בקיץ שעבר, התקבצו עשרות כדי להשתתף באירוע בת המצווה של ניצולת השואה אדית פרנקי. המקום היה צר מלהכיל את כל המוזמנים שביקשו לקחת חלק בטקס המרגש.
מדוע חוזרים ניצולי שואה ומאשרים את הקשר שלהם ליהדות דווקא כעת? מה דוחף אותם להזכיר ציון דרך שכבר חלף מזמן?
"זה עוזר לבנות את זיכרון השואה על ידי הבלטת החוסן והחשיבות של הזהות היהודית", הסביר קרלוס רייס, מנהל מוזיאון השואה בקוריטיבה בברזיל.
הרב טלדון הוסיף כי חשיבותן של חגיגות בר/בת מצווה של ניצולי שואה אינה בטקס עצמו, אלא בהשלמת דבר-מה שקרה באופן אוטומטי לפני עשרות שנים. "עם הנשימה הראשונה שלך ביום הולדתך ה-13, הנשמה שלך מופעלת", אמר טלדון. הוא הסביר כי רצה להעניק למילר את האפשרות לחוות בר מצווה בגיל מאוחר, כחלק ״מקשירת קצוות ודברים שהיו צריכים להיעשות ולא נעשו במהלך החיים".
מילר אמנם היה חולה מאוד כאשר הרימו אותו על הכסא בחגיגת בר המצווה שלו, אבל פניו זרחו מאושר. "אפשר היה לראות בעיניו את הגאווה, את השמחה על משהו שאני מתאר לעצמי שנשאר על סף התודעה שלו במשך שבעים שנה", אמר טלדון.
חודש לאחר בר המצווה שלו, נפטר מאריי. אולי המתין לקשור קודם את כל הקצוות.
ככל שטקסי בר/בת המצווה המאוחרים של ניצולי שואה הפכו נפוצים יותר, אמר רייס, כך גדל גם מגוון הדרכים בהן מציינים הניצולים היהודיים את האירוע: יש כאלה שעוברים את טקס ההתבגרות לבדם, בעוד אחרים בוחרים בחגיגה קבוצתית שמארגנות עמותות. בדצמבר האחרון, למשל, ארגנו ועידת התביעות יחד עם התאחדות עולי רומניה בחיפה וקרן הכותל המערבי יותר טקס בר/בת מצווה המוני ל-50 ניצולים יוצאי רומניה.
אחת מהם הייתה רחל קיבץ, שנפצעה כילדה בעת פוגרום ברומניה. כאשר נשאלה איך ההרגשה לחגוג את בת המצווה שלה, אמרה שזוהי זכות. "אני מרגישה שוב כמו בת 12", סיפרה קיבץ לג'רוסלם פוסט. "זה פשוט מדהים".
בנובמבר שעבר בברזיל, חגג אנדור שטרן, בן 91, את בר המצווה שלו בבית הכנסת הוותיק ביותר בסאו פאולו, ביום השנה ה-81 לליל הבדולח. ובאותו היום ציין פרד בֶּהרַנד בן ה-93 את בר המצווה השני שלו בניו ג'רזי.
"הבר מצווה הראשון שלי נערך בכיתת בית ספר בקובה עם 20 משתתפים בלבד, והמתנה היחידה שקיבלתי הייתה סידור תפילה משומש", סיפר בהרנד. "הנסיבות כל כך שונות עכשיו. האירוע היה מאוד שמח, אירוע שלעולם לא אשכח".
בתקופת השואה, נאסר אביו של בהרנד ונשלח למחנה הריכוז זקסנהאוזן. לפני שלקחו אותו הנאצים, הוא הספיק להחביא בכיסו ״יד״ של ספר תורה (המשמשת לציון נקודת הקריאה בתורה) שמצא ליד בית כנסת ישן. במסגרת עסקה עם הנאצים, הוא שוחרר מהמחנה בתנאי שיעזוב מיד את גרמניה. לפני שעברו לארצות הברית, שהתה המשפחה במשך שנה בקובה ובמהלכה חגג בהרנד את בר המצווה הראשון שלו.
אותה ״יד״ לקריאת התורה שהחביא אביו לפני שנעצר על ידי הנאצים, שימשה 80 שנה מאוחר יותר את בהרנד בבר המצווה השני שלו. "הכול התחבר לדרך יפה ומשמעותית להוכיח שהיטלר לא ניצח", אמר לארי האנובר, מורה לבר מצווה שכתב יחד עם בהרנד את זכרונותיו.
גם ג׳וני יבלון בן ה-93 ממונטריאול, קנדה, רואה בטקס בר המצווה המאוחר סוג של סגירת מעגל מול הנאצים שמנעו ממנו לחוות את אירוע ההתבגרות היהודי כשהיה נער בן 13. יבלון היה בעיצומם של הלימודים לבר המצווה שלנו בפולין, כשפרצה המלחמה. הוא נדד בין מחנות ריכוז ואיבד רבים מבני משפחתו, בהם 16 דודות, דודים ובני דודים.
אחרי המלחמה יבלון השתקע בקנדה ונדר שלא ידרוך עוד לעולם על אדמת פולין. אולם אחרי שאשתו סאלי נפטרה, שכנע אותו ידיד להשתתף ב-2018 במצעד החיים שהוביל הרב פיני גנייביש.
גנייביש הציע ליבלון להמשיך במקום שהפסיק ולהשלים את טקס בר המצווה באותו בית כנסת שאליו היה הולך כילד. "זו הנקמה שלך", הוא אמר לו, לפי התיאור המופיע באתר מצעד החיים הבינלאומי. "אתה חייב את זה לעצמך, להשיב לעצמך את מה שנלקח ממך".
וזה מה שהוא עשה. יבלון חגג את בר המצווה שלו בבית הכנסת בטיקוצ'ין, מוקף בפנים צוהלות.
"זה היה סוריאליסטי", אמר גנייביש, "היינו בבית כנסת שהיו בו פעם 4,000 חברים – שכולם נרצחו ביום אחד. ובכל זאת הנה, אחרי 79 שנה, הוא חזר לפעולה כדי לאפשר לשורד אחד להשיב לעצמו את מה שנגזל ממנו". לאחר הטקס רקדו הנאספים סביב יבלון, שחייך בגאווה. "ככה נאבקים באנטישמיות", אמר. "מראים גאווה יהודית באמצעות השכלה".
