(JTA) – בתקופה שבה העיר ניו יורק רושמת עליה במקרי הירי ובתקריות אנטישמיות, ובעידן בעייתי שבו הממשלה הפדרלית מנסה לעקוף את הרשויות המקומיות ולשגר כוחות לניו יורק, טלי פרחדיאן ויינשטיין מוכנה לזנק אל הזירה ולהלחם בכל החזיתות האלה.
פרחדיאן ויינשטיין, לשעבר פרקליטה במשרד התובע המחוזי בברוקלין, מתמודדת עכשיו על תפקיד התובעת המחוזית של מנהטן, אחת המשרות רבות ההשפעה ביותר במערכת אכיפת החוק האמריקנית.
היא מגיעה למירוץ אחרי שעברה לא מעט תחנות בחייה. פרחדיאן ויינשטיין נולדה באיראן, היגרה משם כילדה אחרי המהפכה האיסלאמית, עברה דרך ישראל והגיעה לניו יורק, שם היא מתגוררת כעת עם בעלה, בועז ויינשטיין, מייסד קרן גידור, ושלושת ילדיהם. קורות חייה כוללות זכיה במלגת קרן רודס היוקרתית, והתמחות בבית המשפט העליון אצל השופטת סנדרה דיי או׳קונר.
שוחחנו עם פרחדיאן ויינשטיין על החזון שלה לתפקיד, על תוכניותיה למלחמה באנטישמיות, אם תיבחר לתפקיד, ועל הרקע היהודי שלה, שעיצב במידה רבה את דרכה.
JTA: את מכנה את עצמך “תובעת פרוגרסיבית”. למה הכוונה?
פרחדיאן ויינשטיין: הכוונה היא שצריך להבין שמעצר הוא המוצא האחרון וייעשה בו שימוש רק כאשר הוא תורם לביטחון הציבור. שעיסוק בתיקים שאינם מקדמים את ביטחון הציבור ועלולים במקום זאת להנציח אי-צדק, כמו הבדלים גזעיים או הפללת יתר של עניים, הם דברים שעלינו להפסיק. במקום זאת, עלינו להשתמש במשאבים העומדים לרשותנו כדי לעסוק בנושאים חשובים ולהגן על אנשים פגיעים, זו מלכתחילה הסיבה שבגללה התחלנו לעסוק במקצוע זה.
בתור תובעת מחוזית, מה תהיה עמדתך בנוגע לכוונה של ממשל טראמפ לשגר כוחות פדרליים לניו יורק?
עלינו להדוף את הרעיון שהממשל הפדרלי הוא שאחראי לצדק במקום הממשל של המדינה או הממשל המקומי.
דווקא עכשיו, כשלאנשים אין אמון במערכת אכיפת החוק ובשעה שאין מספיק שקיפות ואחריות כששוטרים עוברים על החוק, הגישה הזו רק מחריפה בעיות אלו. זה לא טוב לביטחון הציבור כאשר אנשים אינם סומכים על אכיפת החוק.
כתובעת המחוזית של מנהטן, מה תעשי כדי להיאבק באנטישמיות בעיר ניו יורק?
יש לנו חוק בנושא פשעי שנאה ואני אאכוף אותו נמרצות. הייתי חברה בכוח המשימה של מדינת ניו יורק בנושא טרור ופשעי שנאה. הקדשנו לכך הרבה מחשבה, מפני שברור שבשנה האחרונה נרשמה עלייה נוראה באנטישמיות בעיר וברחבי מדינת ניו יורק.
החוק בשלב זה מאפשר לגזור על מבצעי פשעי שנאה בנוסף לעונש גם חובת השתתפות בתוכניות חינוכיות, וזה משהו שעלינו לבחון בצורה מעמיקה יותר, האם אפשר לעשות זאת יותר. מפני שצריך לתת מענה לפשע כאשר הוא מתרחש, וצריך גם לחשוב על הסיבה שעומדת בבסיסו, מדוע זה קורה, ומדוע אנשים מפגינים כל כך הרבה שנאה זה לזה, ואני סבורה שעלינו לפעול בנושא משני הכיוונים. משרדי התובע המחוזי מילאו באופן מסורתי תפקיד בנושא זה, וזה נהדר לדעתי, לצאת ולהיפגש עם קהילות ולשוחח עימן על החוק ועל הסיבות העומדות בבסיס החוק. ויש גם מרכיב של חינוך.
מה לדעתך יפתיע אנשים בנוגע אלייך?
אני מבלה זמן רב בישראל. יש לי הרבה קרובי משפחה שם, מפני שיהודים איראנים רבים הגיעו לישראל בשלבים שונים ונשארו בה. לקחתי את הבנות שלי לישראל שלוש פעמים וביליתי שם זמן רב בתקופת התיכון כשהשתתפתי בתכנית עמיתי ברונפמן.
בסופו של דבר, את התזה שלי באוקספורד עשיתי על זרם מסוים בספרות הישראלית, ספרות של יהודים מהעולם הערבי, כמו א.ב. יהושע וסמי מיכאל. גדלתי בקהילה שהייתה בעיקר אשכנזית. בבית הספר שבו למדתי היינו בין המשפחות הבודדות שלא היו אשכנזיות. אמא של בעלי נולדה בגטו ורשה אבל גדלה בישראל. מנסה להבין את קיבוץ הגלויות של יהודים אשכנזיים ומזרחיים ממקומות שונים בעולם. למדתי ערבית תקופה מסוימת, ואני מתעניינת בפוליטיקה של ספרות זו, מפני שהם מתארים סיפורים ממקור שונה וחוויות שונות של מה המשמעות להיות ישראלי.
כיצד עצם היותך מהגרת במדינה ישפיע על גישתך לתפקיד התובעת המחוזית?
עובדת היותי מהגרת השפיעה עלי, זו נקודת השקפה שנשארת איתך לעולם, ובמקרה שלי היא עוזרת לי לבצע את העבודה, מפני שהיא עזרה לי להביא לתפקיד מידה של אמפתיה. החוויה המשותפת של להיות פגיע, להגיע לכאן עם השאיפה להיות חופשי ולחיות בביטחון ולהבין בצורה אישית ועמוקה את משמעות הכמיהה לדברים האלה. ואלו הם בדיוק הדברים שאנו אמורים לספק בעבודה כמו זו – הגינות וביטחון – זכויות אשר אנשים באזורים אחרים בעולם אינם זוכים לחוות.
אנו מדברים על מהגרים שמגיעים לכאן ממרכז אמריקה ומדרום אמריקה שמחכים כעת בגבולות שלנו. אני רואה בהם את עצמי.
מה את חושבת כשאת שומעת את דונלד טראמפ מדבר בצורה שלילית על הגירה ועל איראן, שני דברים שונים שאת מכירה באופן אישי ברמה אחרת?
אני נחרדת כמעט מכל דבר שהוא אומר, מחרחור השנאה, מניסיונות הפילוג. אני חושבת שהמאפיינים המשותפים שעליהם דיברתי שונים מאוד מהדרך שבה הוא תיאר את אמריקה מתאחדת.
אני חושבת גם שההבנה היהודית שכולנו היינו זרים בארץ זרה בשלב כלשהו, וגם כאשר אינך כזה יותר, כמוני מבחינות רבות, אני חושבת שהמסורת שלנו מורה לנו לזכור זאת, מפני שזהו מקור לאמפתיה, ובסופו של דבר, לצדק. לראות זאת באחרים ולקבל השראה מהחוויה הקולקטיבית הזו, גם אם היא לא הייתה חוויה אישית.
