(JTA) – ניסים פינגל, ראש המרכז הקהילתי היהודי במומבאי, לא יצא את ביתו מאז חודש מארס.
זה היה המועד שבו מגפת הקורונה החלה להשתלט על הודו. גל שני של הדבקות הכריע את מערכת הבריאות של המדינה והוא גובה בכל יום לפחות 4,000 מתים. הודו מתקדמת לקראת מספר המתים הגבוה ביותר בעולם בפער ניכר, והסיפורים על חולים שנכנעו למחלה משום שלא יכלו להשיג חמצן או מיטה בבית חולים, עוררו הדים גם מחוץ לגבולותיה של המדינה.
יהודי הודו, המונים כ-7,000 נפש ורובם חיים במומבאי, משתייכים בדרך כלל למיעוט בר המזל שיש באפשרותו לשמור על בידוד. אולם אפילו בתוך הקהילה, המתפארת בבתי-האב רב-דוריים, גוברת הדאגה מפני הטבח שמחולל הנגיף.
הוריו של פינגל חיים איתו, עם אשתו ועם שני בניהם הצעירים. לכן, משהחל מספר המקרים לעלות, הוא סגר את בית המשפחה והתבצר כדי למנוע ממשפחתו ליפול קורבן למחלה.
"בני משפחה צעירים יותר לוקים בנגיף, לפעמים בלי תסמינים, ומעבירים אותו לקשישים שבבית, שהם הרבה יותר פגיעים", הוא אמר.
כעת פועל פינגל, בן ה-41, להסב את המרכז הקהילתי היהודי, שאותו הוא מנהל, לבסיס מבצעים של ארגון הג'וינט האמריקני, המגיש עזרה וסעד במקרי אסון בכל העולם. הג'וינט, המממן את פעילות המרכז הקהילתי, טיפל, בין היתר, בהעברת שלוש מכונות הנשמה, כל אחת בעלות של כ-10,000$, מישראל לבתי חולים בהודו, סיפר פינגל.
זהו חלק מן המאמץ הגלובלי של יהודים בהודו ומחוצה לה להילחם במה שמסתמן במהירות כמשבר הומניטרי בעל ממדים חסרי תקדים. רוב תושבי הודו מתקיימים על פחות מ-3.10$ ליום, לפי נתוני הבנק העולמי. שכר זעום זה, בנוסף להיעדר תנאים סניטריים בסיסיים במקומות מסוימים, למגורים בבתי אב רב-דוריים, ולסגר המונע מהרבה מפרנסים לעבוד, גרמו לכך שהודים רבים זקוקים כיום לעזרה משמעותית, גם אם הקורונה פסחה עליהם ועל בני משפחותיהם.
"אנחנו בראש ובראשונה הודים", אמרה יעל ג'ירהאד, יועצת תעסוקה ממומבאי. "הלב נשבר".
בעלה של ג'ירהאד, ראלפי, נוטל חלק במבצע של מועדון רוטרי שבו החברים מעבירים מזון וצרכי יסוד אחרים לתושבים נזקקים בעיר.
בית חב"ד במומבאי, שאותו מנהלים הרב ישראל קוזלובסקי ואשתו, חיה, מגייס כספים בעזרת תורמים מכל רחבי העולם, שמימנו יוזמה יהודית בעיר לשלוח מזון ופריטים נחוצים אחרים ללא-יהודים המתגוררים בה ובכפרים הסמוכים, שם תלויות המשפחות בדרך כלל במשכורות מעבודה בעיר – עבודה שנעצרה עכשיו בגלל הסגר.
משרד החוץ הישראלי החל לשלוח אלפי מחוללי חמצן להודו, יחד עם פריטי ציוד רפואי נוספים. והעמותה הישראלית ישרַאֵייד גם היא עוזרת באזורים שנפגעו בצורה הקשה ביותר, בתמיכת הוועד היהודי האמריקני.
בחודש שעבר הודיעה הפדרציה היהודית של ניו יורק, הגדולה ביותר בארצות הברית, כי תשלח 200,000$ ככספי סיוע להודו.
התרומות אינן אלא טיפה בים הצרכים: מדי יום שוברת הודו שיאים חדשים במספרי המקרים והמתים, ואילו מבצע החיסונים שלה מתנהל בעצלתיים ומתקשה לעמוד בקצב. מהדורות החדשות בכל רחבי העולם משדרות תמונות קודרות של שריפות גופות המוניות. ארצות הברית הודיעה על הפסקת טיסות מהודו.
אמנם חלקה של הקהילה היהודית שפר עליה יחסית לרבות אחרות, אך יש סימנים שהמשבר משפיע גם על יהודי הודו.
מספר חברי הקהילה היהודית שביקשו מן הג'וינט תמיכה כספית או סיוע חומרי עלה בכ-35% בהשוואה ל-2019, לדברי מקור בג'וינט. כ-160 חברי קהילה מקבלים כעת תמיכה.
חב"ד מזהה עלייה דומה בבקשות לסיוע מצד יהודים, אמר קוזלובסקי.
עבור יהודים רבים בהודו, השפעות המגפה היו בעיקר פסיכולוגיות.
חיי הקהילה היהודית במומבאי נעצרו בחריקת בלמים מאז מארס. בעיר יש שבעה בתי כנסת פעילים ושלושה בתי ספר יהודיים. במומבאי יש גם מוסד סיעודי יהודי, מרכז קהילתי ע"ש אוולין פיטרס, שפינגל עומד בראשו, וכמה בתי קברות יהודיים.
בני הזוג ג'ירהאד, ששני בניהם גרים בחו"ל, הם הדיירים היחידים בביתם במומבאי, עיר שבה בית-אב ממוצע מונה חמש נפשות. החיים הרחק מילדיהם ומקרוביהם האחרים קשים לפעמים, אמרה יעל, במיוחד בחברה שבה המשפחה היא הדבר החשוב ביותר.
אולם במהלך המגפה, המגורים לבד הם שאיפשרו לזוג ג'ירהאד להתנדב במקום שבו זקוקים לעזרה יותר מכול, בלי לחשוש שמא ידביקו אחרים בביתם.
משפחתו של הרצל סימון, שמתפלל בבית הכנסת המסונף לחב"ד במומבאי, נזהרה במיוחד שלא להידבק בנגיף, משום שהם גרים יחד עם אביו, שעבר הליך רפואי בינואר ורגיש כעת במיוחד לסיבוכי המחלה.
אולם סימון, בן ה-46, בכל זאת נדבק בזן המקומי של הנגיף, שמדענים אומרים כי הוא מדבק במיוחד. לסימון לא היו תסמינים ודבר הידבקו התגלה רק לאחר שבדיקת דם הראתה נוגדנים בגופו. אצל אביו לא נצפו תסמינים, אולם סימון אמר כי החוויה גרמה לו לחשוש לבריאותו של אביו.
למרות הידיעה שמשבר משתולל סביבם, מצאו פינגל ובני משפחתו גם כמה נקודות אור בסגר שנכפה עליהם. לבנו הבכור, אביב בן ה-12, יש כעת יותר זמן להתכונן לבר מצווה שלו יחד עם אביו של פינגל, יהושע בן ה-73, ששימש במשך שנים רבות כחזן בבית הכנסת המקומי שלו.
"כמו רוב יהודי הודו, אנחנו בוודאי מוגנים יותר מאשר האוכלוסייה הכללית בהודו. אבל להוריי הבידוד קשה מאוד משום שהם באמת לא יוצאים מן הבית הרבה בכלל", אמר פינגל.
"אבל זה קירב אותנו אפילו יותר מאשר קודם. ואם אנחנו מרגישים צורך ללכת לבית כנסת, תמיד אנחנו יכולים לבקר בחדר של אבא שלי. יש לו שם כל כך הרבה ספרים שזה נראה כמו בית כנסת".