(JTA) – הדבר הקשה ביותר לרב מייקל פֶּרִיס בעת ייעוץ לבני קהילתו שמישהו במשפחתם מתמודד עם התמכרות היה להתאפק מלספר על ניסיונו שלו בשימוש פסול בחומרים ממכרים.
"מאוד רציתי בשיחות האלה שאנשים יידעו שאני מבין. ולא יכולתי לעשות את זה", אמר פריס.
פריס, המנהיג הרוחני של טֶמפְּל סיני בסינַמינסוֹן, ניו ג'רזי, החליט לשנות זאת ולספר ביום שני בערב לבני קהילתו את סיפור מאבקו בן ארבע השנים בהתמכרות למשככי כאבים. באפריל חגג 10 שנים לגמילתו.
פריס ידע שבשיתוף סיפורו ייתכנו גם סיכונים. מישהו מבני הקהילה עלול היה להגיב לא טוב או לאבד את ההערכה כלפיו לאחר שישמע על קשייו. אך בעיני פריס, שבירת הסטיגמה הקשורה להתמכרות והפוטנציאל להעניק למתמודדים עם ההתמכרות את העידוד לפנות לעזרה, היו שווים את הסיכון.
ואולי מה שחשוב מכול, שיתופם של בני קהילתו בפרק הזה בעברו הוא חלק חיוני מתפקידו כרב, כפי שהוא רואה אותו.
"במובנים מסויימים, זה מאוד אישי ואני לגמרי מכבד את מי שמרגיש כאילו, 'זה העניין שלי, זה לא משפיע על מה שאני עושה'. אני מרגיש אחרת לגבי זה", אמר פריס.
"בני הקהילה שלי נותנים בי אמון. איזו זכות יש לי לא לתת אמון בהם? אני מרגיש שאני מכבד את האמון הזה בכך שאני מספר להם משהו כזה על עצמי, ואני חושב שזה חלק מאוד חשוב מכך, לכבד את האמון שאנשים נותנים בי".
להשתמש כדי 'להרגיש נורמלי'
ההתמכרות של פריס החלה כמו אצל רבים: בתאונת דרכים, כאב גב כרוני ומרשם לתרופה וִיקוֹדין.
התאונה ארעה ב-2007, כשפריס היה תלמיד לתואר ראשון באוניברסיטת טמפל בפילדלפיה, במסלול המוביל לקריירה פוליטית. הוויקודין עזר אמנם לכאבי הגב שלו, אך הוא מצא את עצמו נזקק למינונים גדלים והולכים משום שהסבילות שלו למינון המקורי עלתה.
כאשר הרופא שלו ניסה לגרום לו להפחית את המינון, הוא החל ב"סיבוב רופאים", כשהוא מחפש אחר רופאים שירשמו לו עוד משככי כאבים. בסופו של דבר עקף את הרופאים לגמרי כדי לקנות את הכדורים, עד שנטל עד 80 מיליגרם אוֹקסיקוֹנטין מדי יום.
פריס אמר שמעולם לא נטל את הכדורים כדי להסתמם לשם הנאה.
"התמודדתי עם דיכאון וחרדה, כמו הרבה אנשים בשנות ה-20 המוקדמות שלהם, ואני חושב שמסיבה כלשהי, כשהייתי נוטל אופיאטים נגד כאבים, זה היה מרגיע אותי איכשהו", אמר פריס. אחרי שנוטלים כדורים במשך זמן מה, אמר, "אתה לוקח את זה כדי להרגיש נורמלי".
כשהגיע למינונים הגבוהים יותר, השגת כמות מספקת של תרופות כדי להשביע את התמכרותו החלה להיות מאתגרת. לילה אחד ב-2011, כשמקורות התרופות הפוטנציאליים שלו לא הניבו דבר ותסמיני הגמילה הראשונים החלו להופיע, הגיע פריס למצב נואש.
הוא התקשר לחבר שהשתמש בסמים באותה תקופה ושאל אותו אם יש לו קצת. כשהחבר הגיע אחרי שעה, הוא הביא שקית הרואין, סם שפריס לא השתמש בו מעולם.
פריס אמנם לא היה דתי באותה תקופה, אך הוא מתאר את מה שקרה לו לאחר מכן כסוג של חוויה רוחנית.
"אני מתחבט מאוד בשאלה איך לתאר את ההרגשה הזו, משום שאני לא רוצה שמישהו יחשוב שככה זה הולך. אבל בשבילי, ההרגשה הייתה כמו חוויה רוחנית. הרגשתי כמו חוויה עוצמתית שבה קיבלתי את ההזדמנות לבחור, בחירה שהרגשתי שלא הייתה לי בכלל בארבע השנים שלפני כן", אמר פריס.
"האם זו הייתה הביוכימיה? האם זה היה אלוהים? האם זה היה משהו אחר? אני לא יודע ולמען האמת, זה לא חשוב. מה שחשוב הוא שהרגשתי את זה וההרגשה מבחינתי הייתה שזה לגמרי אמיתי".
כך או כך, פריס אמר שהוא חש "תחושת רוגע שהשתלטה עליי עד שיכולתי ממש לראות את עצמי כפי שנהייתי ואת מה שאהיה אם אמשיך בדרך הזו. ובמה שהיה אולי ההחלטה הנבונה ביותר בחיי, בדיעבד, אבל באותו רגע ההרגשה הייתה שזו ההחלטה הכי מטומטמת, שפכתי [את ההרואין] לאסלה והורדתי את המים. ואז טלפנתי להורים שלי".
למוחורת, הוריו קבעו פגישה עם מומחה להתמכרויות. הרופא רשם בּוּפּרֶנוֹרפִין, תרופה המפחיתה את תופעות הגמילה ויכולה לעזור בהחלמה.
ההתחברות ליהדות
במהלך החלמתו, החל פריס לעבוד בעסק המשפחתי, בית הלוויות יהודי בפילדלפיה. אמנם הוא החשיב עצמו באותה העת ליהודי חילוני, אך החל להתעניין יותר ביהדות הודות לעבודתו בבית ההלוויות ועם הרבנים שעבדו בו.
ביום חורפי אחד, כששלג כבד חסם את השביל אל הקברים, אירח פריס לחברה אישה קשישה שצפתה בהלווייתו של אחיה מחניון סמוך.
בשעה שישבו במכונית, שאל פריס את האישה אם ברצונה לספר לו על אחיה. האישה השיבה בחיוב והחלה לספר כיצד היא ואחיה שרדו במהלך השואה. פריס שאל אם היא רוצה לומר תפילה, והשניים אמרו יחד קדיש יתום. פריס יצא מן המפגש כשהוא נחוש בדעתו להשקיע את חייו בהתחברות לאנשים כפי שהתחבר לאותה אישה.
"אני זוכר שעזבתי את המכונית בהרגשה של, רגע, מה בדיוק עשיתי עכשיו? ואיך אני יכול לעשות את זה תמיד?" אמר.
בית מדרש לרבנים לא היה בחירה מובנת מאליה בשביל פריס. הוא גדל בצֶ'רי היל, ניו ג'רזי, והיה חבר בקהילת מקור שלום, שרבהּ, פְרֶד ניוּלַנדֶר, הגיע לכותרות כשהורשע ונשלח לכלא משום ששכר שני גברים לרצוח את אשתו.
הרצח גרם לפריס, שהיה אז בן 11 וכבר תיאר את עצמו כ"תלמיד מרדן בבית הספר לעברית", להתרחק מן הדת.
"עשיתי בר-מצווה בגיל 13 ואז פחות או יותר גמרתי עם זה", אמר.
אבל העבודה בבית ההלוויות איפשרה לפריס לפגוש עוד רבנים ולראות את המקצוע באור אחר.
אחרי שבילה שנה בלימודים בישראל כדי לשפר את העברית שלו, החל פריס ללמוד ב-2014 בבית המדרש לרבנים ליהדות מתחדשת של הזרם הרקונסטרוקציוניסטי. הוא סיים את לימודיו והחל לעבוד בטמפל סיני ב-2020.
פריס אמר שידע מאז לימודיו בבית המדרש לרבנים שבסופו של דבר ירצה לספר את סיפור גמילתו לבני קהילתו. אולם החונכים שלו יעצו לו לא לספר את סיפורו מייד ולחכות עד שירגיש בנוח עם הקהילה.
סטיגמה והזדמנות
עכשיו, כשהוא נמצא בטמפל סיני כבר שנה, וציין לאחרונה את יום השנה העשירי להחלמתו, הרגיש פריס שהוא מוכן לספר את סיפורו.
גם כאשר עשה זאת, היה מודע לסיכונים.
"יכולים להיות אנשים שלא יהיה להם נוח עם זה. אבל אני מקווה שהם ימשיכו לתת אמון בעבודה איתי ושאוכל לעזור להם לעבד את האי-נוחות שהם אולי מרגישים לגבי זה, כי חלק מהסרת הסטיגמה הוא להיכנס אל תוך חוסר הנוחות של השאלה למה אתה מרגיש ככה", אמר בראיון לפני שסיפר את סיפורו לבני הקהילה.
"לא נהייתי אדם אחר בין היום שלפני שנודע לכם על כך לבין היום שלאחר מכן. נשארתי אותו הדבר. אני בדיוק אותו האדם שהיכרתם לפני שבוע".
הרב מארק בּוֹרוֹביץ', הרב המייסד של בית תשובה, מרכז מגורים טיפולי יהודי ובית כנסת בלוס אנג'לס, אמר שלדבר בפתיחות על עבר של התמכרות הוא מעשה שצופן בחובו סכנות. במיוחד בקרב קהילות יהודיות, אמר בורוביץ, שמצמידות סטיגמה מסויימת משלהן להתמכרות.
"יהודים מנסים תמיד וכל הזמן להקרין הילה של שלמות, משום שאנו חוששים שאם אנחנו לא נהיה מושלמים, הם יתנפלו עלינו", אמר בורוביץ, בהתכוונו לאנטישמים.
הארייט רוֹסֶטוֹ, מייסדת בית תשובה ואשתו של בורוביץ, אמרה שלרבנים יכול להיות אפילו קשה יותר מאשר למי שאינו בעל תפקיד דתי לדבר בפתיחות על התמכרות.
"אתה רב, אתה אמור להיות התמונה המושלמת של אדיקות והתנהגות נאותה".
הרב פול סטיינברג, שעומד בראש קהילת קול שופר באזור מפרץ סן פרנסיסקו ושחיבר את הספר "גמילה, שנים-עשר הצעדים, ורוחניות יהודית: להחזיר את התקווה, האומץ והרגשת השלמות", אמר שרב המדבר בפתיחות על ההתמכרות שלו עשוי למלא תפקיד מפתח בהפחתת הסטיגמה והבושה הנקשרים להתמכרות. ואמנם עשויים להיות מי שיגיבו באופן שלילי לסיפורו של פריס, אמר סטיינברג, אך הסיפור גם עשוי להעמיק את הקשר שלו עם בני קהילתו.
"יש לו הזדמנות לתת להם להיכנס אל ליבו בדרך חדשה״, אמר סטיינברג.
ג'ואנה שוֹס, נשיאת בית הכנסת, הביעה תמיכה בהחלטתו של פריס לספר את סיפורו.
"אני חושבת שזה יביא הקלה ועזרה להרבה משפחות", אמרה שוס.
בחודש מארס, הגישו פריס ועוד שני רבנים הצעת החלטה לעצרת הרבנים של היהדות המתחדשת, לקרוא לתנועה לעשות עוד על-מנת לטפל במשבר האופיאטים. המלצה זו כללה קריאה להגברת עבודת ההסברה של התנועה, לנקיטת צעדים להפחתת הסטיגמה סביב התמכרות, וכן לפיתוח משאבים להדרכת קהילות בנושא התמכרויות.
הצעת ההחלטה התקבלה ברוב קולות שבועות בודדים לפני שציין פריס את יום השנה העשירי לגמילתו.
ההצבעה, והתמיכה שקיבל מבני קהילתו, עודדו אותו לדבר בפני בני קהילתו על סיפורו. הוא עשה זאת בשיחת זום שהשתתפו בה כמה עשרות מבני הקהילה. לאחר השיחה, לדבריו, לא חדל הטלפון שלו מלרחוש הודעות תמיכה ואהבה.
אשתו של פריס, רייצ'ל, דאגה שמא לא כולם יבינו, אבל הוקל לה לנוכח התגובה.
"הייתי די המומה מהאהבה שזרמה אליו מן הקהילה", אמרה ביום שלישי.
בעקבות התגובה החיובית הזו, מקווה פריס שסיפורו ייתן לאחרים עידוד לבקש עזרה ולעזור לאחרים.
"אנחנו חייבים לגרום לאנשים להבין שאין שום דבר לא בסדר [איתך], שום דבר לא מוסרי, שאתה לא אשם בכלום", אמר הרב. "אתה תקוע במצב מאוד רע ואתה צריך עזרה כדי לצאת ממנו. כולנו צריכים".
