(JTA) — בפסח האחרון התכנסה קבוצה של 125 יהודים לטקס טהרה קהילתי. דוקטור הארייט וימס, פסיכולוגית שחורה וקווירית וכוהנת יהודייה, פתחה את הטקס עם מנחת מים לאבות הקדמונים, בהתאם למסורת אפריקאית עתיקה. כמה מהמשתתפים, שצפו בטקס ששודר בזום, טבלו באמבט הביתי שלהם, בעוד אחרים שפכו על עצמם מים או שכשכו באגמים הקרובים לבתיהם. כולם זימרו תפילות ושיתפו זה את זה ביצירותיהם.
צוריאל בירן, משורר טרנסג'נדר שחור משיקגו, קרא אחד משיריו: "אני מחשב מסלול מחדש לעתיד של חיבור הדדי, שם שזורים חיי בחייהם של אחרים, עד שאינני יכול להעלות על דעתי את האפשרות לקצרם, או להיעלם כליל. עליי לאפשר לעצמי להיוודע ברבים".
את הטקס ניהל פרויקט המקווה הקווירי, יוזמה עממית המבקשת להפוך את טקס המקווה המסורתי לחוויה קהילתית, כזו שמאפשרת גם ליהודים קווירים ולא-לבנים להוביל טקסים רוחניים.
בהשראת מיזמים דומים כמו MKV, שהוא פרויקט אמנותי מבית היוצר של האמנית הקנדית Radiodress (רינה כץ), שמתאימה את חוויית המקווה ליהודים קווירים, גם מטרתו של מיזם המקווה הקווירי היא ליצור מרחב בטוח ליהודים מוּדרים, ולאפשר להם להתחבר אל גופם וזה אל זה. מטרה חשובה נוספת היא לייצר תפקידי מנהיגות עבור יהודים קווירים ולא-לבנים שלא פעם נשללת מהם הגישה לתפקידים כאלה בזרם המרכזי של היהדות הממוסדת.
הפרויקט נולד בשנת 2015, ביוזמתה של רבקה ערב, אמנית פמיניסטית וכוהנת יהודייה. האירוע הראשון היה מפגש פנים אל פנים שנערך עוד לפני המגיפה באולבני שבקליפורניה, שם התקבצו כ-25 איש באתר Albany Bulb — מזבלה לשעבר שהוסבה לפארק ולמאהל בלתי מוכרז לחופי מפרץ סן פרנסיסקו.
המיקום נבחר משום שהוא נמצא על אדמות השבט הילידי אוהלונה, והטקס הושלם מתוך סולידריות עם ההפגנות של תושבי השמורה הילידית סטנדינג רוק נגד צינור הנפט של דקוטה שעובר בשטחם. כמה מהמשתתפים טבלו במימי המפרץ כחלק מטקס המקווה. חברי הקבוצה זימרו והתפללו, ובנו מזבח קהילתי לתמיכה במטרות של צדק חברתי, כמו זכויות המים של התושבים הילידים.
הטבילה במקוווה מוכרת ביהדות בעיקר כטקס המלווה את תהליך הגיור וככזה השמור היום בעיקר לנשים רגע לפני טקס כלולותיהן או בתום ימי הנידה של המחזור החודשי. אבל ארגונים יהודיים פרוגרסיביים, כמו ImmerseNYC בניו יורק או 'מים חיים' בניוטון שבמסצ'וסטס, פועלים בשנים האחרונות כדי לעצב מחדש את היקף השימוש במקווה ואת היעדים של טקסי הטהרה, מתוך כוונה להפוך אותם לחלק כוללני יותר מהיהדות, ויש לא מעט זוגות יהודים קווירים שאימצו את מסורת המקווה, וכן את טקסי הנידה.
כשהרבה שרה לוריא, מייסדת ImmerseNYC, מלמדת קהל רפורמי וקונסרבטיבי על טקסי המקווה, היא שואלת את תלמידיה אילו אסוציאציות עולות בדעתם כשהם שומעים את המונח.
"רוב האנשים אומרים, 'מחזור, דם, אורתודוקסי, לא בשבילי, עתיק, ארכאי, בלה בלה בלה'. יש כל כך הרבה מטען סביב המונח הזה", הסבירה לוריא. "ואז אני אומרת, 'נכון, אבל: מקווה הוא מאגר צלול של מים חיים שהופך את תקופות המעבר שלנו למקודשות'".
תשומת הלב החדשה הזו שמוענקת למקוואות מעידה על כך שהם כבר לא נחלתם הבלעדית של נשים או של יהודים אורתודוקסים — לקהילות יהודיות רבות יש מקווה קהילתי שמקדם את פניהם של יהודים מזרמים אחרים. השימוש בהם גם לא מוגבל לאירועים סטנדרטיים; הוא מוצע גם בשמחות כמו סיום לימודים או בר מצווה; בטקסי ריפוי; או לגברים שמקיימים אירועים מיוחדים.
אבל גם במסגרות החדשות האלה, המקוואות מיועדים בדרך כלל ליחידים, ולא לקבוצות.
פרויקט המקווה הקווירי מנסה לחולל שינוי בגישה הזאת. במקום למסגר את המקווה כחוויה פרטית, המיזם מעניק עדיפות ל"קהילה" בכך שהוא מקיים את טקסי הטהרה כקבוצה ועושה במקווה שימוש לשם גיוס כספים למטרות של צדק חברתי, ביטול ההפרדה המגדרית, או הרעיון שאפשר לטבול במקווה כדי לציין כל אירוע משמעותי בחיים. מאז פרוץ המגיפה, מקיימת הקבוצה את רוב המפגשים שלה בזום, והמשתתפים מצטרפים לטקס הטהרה מכל מאגר מים אפשרי — לאו דווקא כזה שעומד בכללי ההלכה היהודית.
הפרויקט גם לא מחייב את המשתתפים במקווה להיות יהודים: "לא חייבים להיות יהודים שומרי מסורת כדי לטבול במקווה הקווירי. למעשה, לא חייבים להיות יהודים בכלל", כפי שמסבירה ערב באתר האינטרנט של הפרויקט. ועם זאת, המארגנים טוענים שהגישה שלהם למסורת המקווה נותרה יהודית מובהקת.
"אנחנו מאמינים שהמקווה שלנו הוא לא רק סמלי, זה טקס יהודי ממשי", הסבירה רבקה מריה גולדשמידט, ממובילות הפרויקט ואמנית יהודייה פיליפינית. "אחת הכוונות של פרויקט המקווה הקווירי היא להרחיב את ההגדרה של מה זה מקווה, וזה יכול להתאים לכל אחד מבני העם היהודי".
את הגישה של הקבוצה (שזיכתה אותה לאחרונה במענק מטעם Jewish Liberation Fund) אימצו יהודים שחווים בדרך כלל אפליה מחוץ למרחב היהודי המסורתי, ולפעמים גם בתוכו.
בירן טבל בעבר במקווה מסורתי לצורך טהרה. אבל כגבר טרנסג'נדר, הוא לא הרגיש בנוח במקווה שנהוגה בו אפלייה מגדרית.
"לא יכולתי ליצור קשר עמוק עם אנשים אחרים שהלכתי איתם למקווה, כי לא הייתי בטוח אם הם יודעים שאני טרנס, ולא רציתי לגרום לאף אחד להרגיש לא בנוח", אמר בירן. "אחד הדברים היפים בפרויקט המקווה הקווירי הוא שאפשר לשמוע את אותן חוויות משתקפות בחזרה — אם כי יש בזה משהו מתוק-מריר, כי עצוב לי לשמוע שהחוויות האלה נפוצות מאוד, אבל מצד שני זה גם מעודד, כי הרבה מאיתנו חוו גזלייטינג [התעמרות רגשית] ונאמר לנו שאנחנו סתם דרמטיים".
בתחילת 2020, הצטרפו אל ערב כשותפות לפרויקט גם גולדשמידט וקאט ג'ונסטון, ספרנית מטקסס ובעלת מגזין בהוצאה עצמית, המזדהה כיהודייה לא-לבנה ממוצא אמריקאי-ילידי, שחור ואירופי. באותם ימים, קיימו מארגני הפרויקט רק כמה מפגשים פנים אל פנים וגם שבתון אחד, אבל המגיפה שינתה הכל. במהלך הסגר, המשתתפים העידו שהבידוד מקשה עליהם, ושלוש השותפות נאלצו לחשוב על חלופות ולמצוא מרחב מתאים למקווה. הן מיששו את הדופק הקהילתי וגילו היענות לרעיון המקווה הוירטואלי שמועבר דרך זום.
זה נשמע אולי מוזר, אבל דווקא המסגרת הקבוצתית הוירטואלית עזרה לכמה מהמשתתפים להתחבר לחוויה עוד יותר מתמיד.
"בדרך כלל, כשאני הולכת למקווה, הכול סובב סביב המעשה: 'האם הסרתי את כל הלק מהציפורניים? מכיוון שאני מתולתלת, האם כל השיער שלי יהיה מתחת למים?'" אמרה וימס. "אבל כעת, מכיוון שהפרויקט הפך לווירטואלי, כל הפוקוס עבר לכוונה, ולא למעשה עצמו. זו כבר לא הייתה רק טבילה מתחת למים. הכנתי את עצמי רוחנית".
עד כה, נערכו שלושה אירועים מקוונים שמשכו כ-400 משתתפים מרחבי העולם. מובילות הפרויקט משתתפות גם הן בטקס. באירוע שנערך בפסח, גולדשמידט יצקה על עצמה מי רוזמרין, וג'ונסטון יצקה על גופה קערת מים, אירוע בעל חשיבות רבה מבחינתה, שכן ג'ונסטון מתמודדת עם כאב כרוני כתוצאה ממחלה אוטואימונית. היא לא יודעת לשחות, ומנהלת כל חייה מערכת יחסים מורכבת מאוד עם מים.
לדבריה, העובדה שהיא ממנהיגי הפרויקט ומשתתפת פעילה במקווה הקווירי שינתה את הקשר שלה למים ומובילה אותה למה שהיא מכנה "מסע של ריפוי".
"העברתי הרבה מאוד זמן בניסיונות שלא לשכון בתוך הגוף שלי, משום שהוא סובל מכאבים", היא סיפרה. "במקווה יש משהו פיזי מאוד שמעיד על האנושיות שלי. פתאום אני יכולה להיות פשוט בת אנוש עם גוף שמרגיש דברים".
לאנשים כמו ג'ונסטון, המגיפה הציעה הזדמנות נדירה להשתתף באירועים קהילתיים שנמצאים בדרך כלל מחוץ להישג ידם. גם אחרי שיוכלו לחזור למפגשים פנים אל פנים, מובילות הפרויקט מתכננות להמשיך ולארח אירועים מקוונים, למען אלו שאינם מסוגלים להשתתף בטקס פיזית, או שאינם מרגישים בנוח לעשות זאת.
"בשוליים האלה, בקצוות האלה, יכול להתרחש הריפוי העמוק ביותר מהקולוניאליזם ומהפטריארכיה", הוסיפה ערב. "אלו שדוכאו יותר מכולם הם אלו שעכשיו מדריכים ומובילים אותנו בכל מה שלא טופל כראוי. בעצם זיהוי הפצע אנחנו יוצרים הזדמנות לריפוי וליופי שלא היה אפשרי עד כה".
האם יגיע שלב שבו הטקסים ישתנו עד כדי כך שהם יפסיקו להיות מקווה? תלוי את מי שואלים.
"אני חושבת שמה שקורה עכשיו זה שאנחנו בודקים גבולות", אמרה לוריא על ההרחבה הפרוגרסיבית של מונח המקווה. "ולדעתי זה כיף גדול. לדעתי זה חלק מהחזרת הטקס לידינו".
לוריא מודה שיש לה עמדות רדיקליות יותר מרוב הרבנים בכל מה שקשור להגדרת המקווה. "אנשים היו אומרים לי, 'את מדללת את חווית המקווה', ומבחינתי גם זו מטפורה יפה שקשורה למים".
"כל מה שגורם ליהודים נוספים להרגיש מחוברים יותר למרחב הקהילתי היהודי הרחב ביותר הוא דבר מבורך בעיניי", הוסיפה הרבה תמר מאלינו, שמובילה את השירותים הקונסרבטיביים והרפורמיים של ספוקיין, במדינת וושינגטון, ומקיימת דרך קבע טקסי טהרה ליחידים באגמים ובנהרות, בעיקר בקרב גיורים.
המטרה הסופית של פרויקט המקווה הקווירי, לדברי המארגנים, היא שליהודים קווירים ולא-לבנים תוענק גישה קבועה לטבילה טקסית, הן כפרטים והן כחלק מאירועים קהילתיים. לשם כך, הם מתכננים להרחיב את הצוות על מנת להפיק ולארח את הפרויקט הן במאגרי מים טבעיים והן בזום, וכן לתמוך בו לאורך זמן תוך יצירת "צמתים" של פרויקט המקווה הקווירי במקומות שונים ברחבי העולם, ושיתוף פעולה עם ארגונים יהודיים אחרים.
ערב שמחה על הצלחת הפרויקט: "אנשים מכל העולם יוצרים איתנו קשר, הם רוצים להיות מעורבים ולהקים מקווה קווירי גם אצלם בקהילה".
עבור וימס, האפשרות של הבעת דעה אמיתית במרחב הפולחני היהודי היא הדרך המשמעותית ביותר שבה מצליח הפרויקט להמציא מחדש את המקווה.
"זה מרחב שבו גם יהודים קווירים ולא-לבנים נמצאים בתפקידי הנהגה; בקושי יש לי מילים לתאר כד כמה זה מהפכני. זה מרחב שבו אנשים יכולים להביא את עצמם כשלם, לא כהערת שוליים אלא כמרכז", הסבירה וימס.
