נוף הגליל (JTA) — ביומיים הראשונים שלה בבית ספר בישראל, ורוניקה מיידנובה בת השמונה הרגישה אבודה לחלוטין. "כולם דיברו עברית ואני לא הבנתי כלום", נזכרה, שבועות לאחר שנמלטה ממולדתה אוקראינה ומצאה מקלט במדינה עליה לא ידעה דבר.
אלא שאז שמעה אמה על בית ספר שמתמקד בעולים חדשים ושבו 90 אחוז מהתלמידים דוברי רוסית. היא מיהרה לרשום את ורוניקה לבית הספר "שובו רננים" בנוף הגליל, שבה על פי הערכות כ-60 אחוז מהמשפחות דוברות רוסית בבית.
"היא באמת מצאה את המקום שלה. רוב התלמידים מדברים רוסית, רוב המורים מדברים רוסית והיא כבר החלה לרקום חברויות", סיפרה לנה מיידנובה על בתה. "זו הקלה עצומה".
יותר מ-600 אוקראינים הגיעו לנוף הגליל מאז פלישת רוסיה לאוקראינה ב-24 בפברואר, מתוך כ-4,000 פליטים יהודים שכבר הגיעו לישראל. עשרות אלפי יהודים אוקראינים נוספים צפויים לעלות ארצה במהלך השנה.
הילדים האוקראינים שנחתו בנוף הגליל וב"שובו רננים" חיו חיים בטוחים ויציבים לפני מעט יותר מחודש. לפתע הם מצאו את עצמם בארץ זרה, ברוב המקרים ללא אבא בשל האיסור של ממשלת אוקראינה על גברים מתחת לגיל 60 לצאת מהמדינה, ולעתים קרובות לאחר שחוו טראומה בימי הלחימה הראשונים והבריחה החפוזה מאוקראינה.
"זה מחריד לראות תלמיד רועד מפחד בכל פעם שדלת נטרקת חזק מדי, או שאמבולנס עובר בחוץ ביללת סירנות", אמרה שרה נדר, המנהלת את בית ספר "שובו רננים" זה 12 שנה.
טטיאנה דניסנקו, בת 36, ניסתה להשאר בקייב גם אחרי שהחלה הלחימה, ביחד עם סשה, בנה בן העשר ואביו. "אבל זה הפך להיות בלתי אפשרי. רעמי ההפצצות הבלתי פוסקות גרמו טראומה לסשה וראינו את הילד המאושר שלנו משתנה לנגד עינינו, לילה אחרי לילה ללא שינה", הסבירה האם. הם נאלצו לעזוב בלי אביו של סשה, שמצפה להתגייס בקרוב לצבא.
כעת היא וסשה מתארחים במלון פלאזה היוקרתי שבנוף הגליל, שם שוכנו זמנית עולים חדשים למשך חודש ימים, תוך כדי חיפוש אחר דירות להשכרה. אוטובוסים מחזירים את סשה וילדים נוספים מבית הספר "שובו" למלון מדי יום, כחלק ממאמץ כולל של העיר לקבל את פניהם של העולים החדשים.
בבית הספר, הצוות מקדיש תשומת לב מיוחדת לתלמידים החדשים, בניסיון "להעניק להם תחושה שהם רצויים ובטוחים ככל האפשר", אמרה נדר. לבית הספר אין אמנם תוכנית ייעודית לטיפול בטראומה, אך העולים החדשים "מצליחים יותר מכפי שהיו כשהגיעו לכאן לראשונה", היא הוסיפה.
ניתן לייחס זאת בין השאר לניסיון הרב של "שובו" בחינוך ילדים שעלו לישראל מברית המועצות לשעבר. בית הספר הוא חלק מרשת של 75 בתי ספר המשרתים 6000 תלמידים בלמעלה מתריסר ערים בישראל, שנוסדה בתחילת שנות התשעים במטרה להטמיע ערכים יהודיים בילידי ברית המועצות לשעבר.
מייסד "שובו רננים" היה אברהם יעקב פאם, רב ליטאי מברוקלין, יליד ברית המועצות לשעבר, שפעל למתן חינוך דתי לילדים יהודים מגל העלייה ההמונית לישראל ממדינות חבר העמים בתחילת שנות התשעים. לילדים אלה ולהוריהם, שגדלו בימי הקומוניזם, לא הייתה לפני כן גישה כלשהי לחינוך יהודי.
בשנים האחרונות, כשההגירה מהמדינות דוברות הרוסית דעכה, החלו בתי הספר לקבל לשורותיהם גם ילדים ממדינות אחרות, לצד ילדי מהגרים מברית המועצות לשעבר. כעת, המלחמה באוקראינה מחדשת את ייעודה המקורי של הרשת.
בתי הספר של "שובו רננים" נחשבים לחלק מזרם החינוך החרדי ולכן יכולים לבחור את התלמידים שיקבלו וכן לקבוע לעצמם את תוכנית הלימודים.
בבתי הספר של רשת ״שובו״, חברות סגל ההוראה חובשות פאות, התלמידות מתבקשות להגיע בחצאיות ארוכות והבנים חובשים כיפות. הרשת מקבלת אך ורק ילדים לאמהות יהודיות, בהתאם להלכה האורתודוקסית. ובכל זאת, בתי הספר הללו שונים במובנים רבים ממוסדות החינוך החרדיים הרגילים. "הם לא בתי ספר חרדיים, יש בנים ובנות באותן כיתות, ויש לנו כאן תלמידים שההורים שלהם לא שומרים שבת", אמר מוטי בוטרמן, דובר רשת בתי הספר.
"שמע, אנחנו לא כופים פה שום דבר על אף אחד", הוסיפה נדר. "יש קוד לבוש, ברור, יש שיעורי יהדות נוספים, אך בסופו של יום אנחנו מקבלים ואוהבים את כל התלמידים שלנו כמו שהם".
כמה מהורי הילדים שלומדים כעת ב"שובו" היו פעילים בבתי כנסת — המזוהים בעיקר עם תנועת חב"ד — לפני שעלו ארצה. אחרים, לעומת זאת, שולחים את ילדיהם ל"שובו" מסיבות שאינן קשורות לנטייה של בית הספר ליהדות האורתודוקסית.
בתמורה לשכר לימוד של כ-200 שקלים בחודש, ההורים ב"שובו" מקבלים יום לימודים ארוך יותר בשעתיים מזה של בתי הספר הממלכתיים, וכיתות הקטנות ב-30 אחוז מהמקובל בבתי הספר הציבוריים, כמו גם ארוחה חמה והסעה באוטובוסים.
הורים חילונים רבים משתכנעים לשלוח את ילדיהם ל"שובו" בזכות ההטבות הללו, נוסף על העובדה שמדובר בבתי ספר ידידותיים במיוחד לדוברי רוסית.
"האמת שלא אכפת לנו יותר מדי מכל הקטע הדתי, אנחנו לא שומרים שבת, בעלי לא חובש כיפה", אמרה אחת האימהות, אישה שעלתה לישראל מאוקראינה בשנת 2010 וביקשה להתראיין בעילום שם בשל הנטייה החילונית של ילדיה. "אבל בית הספר הזה פשוט מצוין, אין שום דבר אחר שמתקרב אליו".
ואכן, לבתי הספר של "שובו רננים" יצאו מוניטין מעולים בתחום האקדמי.
באחרונה זכה בית הספר שבנוף הגליל בתחרות ארצית למתמטיקה ומחשבים זו השנה הרביעית ברציפות — הישג שנדר, אשר אינה דוברת רוסית, מייחסת בעיקר "למוסר העבודה ולשקדנות שמקובלים בבתיהם של התלמידים שלנו", לדבריה. בית ספר נוסף של "שובו" בפתח תקוה הגיע גם הוא לעשירייה הראשונה.
16 הפליטים בבית הספר שבנוף הגליל צפו בעניין בחבריהם לספסל הלימודים, שחגגו את הזכייה בתחרות המתמטיקה באירוע חגיגי, מלווה בבלונים, במוזיקה רועשת ובמדליות שהעניקה לצוות המנצח. המנהלת נדר, קורנת מאושר, הגיעה במיוחד לבית הספר ביום החופשי שלה כדי לחגוג.
בית הספר של "שובו רננים" הוא רק חלק אחד מהאטרקציות שמציע נוף הגליל לפליטים מאוקראינה.
ממלון פלאזה וממרכז העיר נשקף נוף מדהים של העיר נצרת השכנה ושל יערות הגליל המוריקים, עטופים בערפל אחרי הגשמים הבלתי צפויים שירדו החודש. אירה קפוסטניינקו, בת תשע מקייב, אמרה שהנוף הוא "הדבר הכי טוב שקרה לי" מאז שהמשפחה עזבה את אוקראינה, ואחותה התאומה קטיה הוסיפה כי בימים הראשונים למלחמה, "פחדנו כל כך עד שחשבתי שנמות מפחד".
העולים החדשים מוזמנים ללא תשלום גם לבריכה המחוממת היחידה בעיר, בקאנטרי קלאב העירוני, וכן להצגות תיאטרון ולאירועים נוספים למשך שנה שלמה לאחר הגעתם, כך על פי החלטת ראש עיריית נוף הגליל, רונן פלוט, דובר רוסית בעצמו שנולד במולדובה.
ההטבות הללו, מעל ומעבר לכל מה שמציעות ערים אחרות לעולים מאוקראינה או מכל מקום אחר, נובעות "מתוך ציונות", אמרה דוברת העירייה, אורנה יוסף בוחבוט. "זו עיר יהודית. אנחנו לא נתעלם ממצוקת העם היהודי כדי לאזן את התקציב".
קבלת הפנים הנדיבה במיוחד של העיר הפכה למקור גאווה לתושביה. הם תרמו טונות רבות של בגדים וצעצועים עבור הפליטים, שנאספו בנקודת חלוקה ארעית שהקימה העירייה בחניון תת קרקעי.
"נא לרשום בפרוטוקול שבשעה הקשה הזאת עבור אחינו, זו הייתה נוף הגליל, ולא קהילת ההייטק המרופדת בכסף של הרצליה, שנתנה מעל ומעבר", אמר תושב העיר ובעל דוכן הפלאפל סמי בוארי, שנולד בארץ להורים מלוב.
אבל המאמץ בהחלט מהווה נטל על העיר, שתושביה מרוויחים בממוצע 20 אחוז פחות מהשכר הממוצע בישראל. קליטתם של כ-15 אחוז מהפליטים היהודים שהגיעו עד כה לישראל נוגסת בתקציב של נוף הגליל, אמרה בוחבוט. "הנסיבות שלהם שונות מאוד מהעולים שבאו לפניהם", אמרה. "הם הגיעו עם הבגדים שעליהם ותו לא, לאחר שברחו מבתיהם בבהלה. לכמה מהם גם לא היו מספיק תחתונים להחלפה. אנחנו מציידים אותם גם בצרכים הבסיסיים ביותר".
לדברי בוחבוט, ההוצאה העודפת הגיונית ולא רק מסיבות מוסריות.
"זו השקעה נבונה", הסבירה הדוברת. "רבים מהאנשים שמגיעים לכאן, גם אם בנסיבות טרגיות וללא שום דבר מלבד הבגדים שעליהם, הם אקדמאים ובעלי מקצוע. הם שורדים, והם יזמים. תנו להם חמש שנים, והם ישתלבו במערכת הבריאות, בהייטק ובעסקים המקומיים".
אבל השאלה האם המשפחות יישארו בנוף הגליל גם בטווח ארוך, עדיין פתוחה. מעבר לנוף המרהיב, נוף הגליל נמצאת בתחרות קשה עם ערים אחרות בארץ. החיים בעיר הקטנטנה והמנומנמת שונים מאוד מהנוף העירוני השוקק של קייב ואודסה וקו הרכבת הראשון מנוף הגליל לחיפה צפוי להיפתח רק עוד ארבע שנים.
עד 2019 הייתה העיר מוכרת בשמה הקודם – נצרת עילית, אולם פרנסיה החליטו על שינוי השם כדי להבחין בינה לבין נצרת הסמוכה – עיר הולדתו של ישו שאוכלוסייתה ערבית ברובה.
"אחרי הלימודים אנחנו בעיקר ישנים", סיפר יאן ירמוכין, ילד יהודי בן 12 מקייב שהגיע לנוף הגליל בתחילת החודש.
כמו עשרות מהעולים מאוקראינה, גם ירמוכין, שמקווה להיות בנקאי כשיגדל, למד שם בבית ספר יהודי — במקרה שלו, היה זה בית הספר היסודי "שמחה" המזוהה עם חב"ד. אחרים למדו בבתי ספר ציבוריים. היו שגדלו עם ידע מסוים ביהדות, ואולם אחרים נולדו מנישואים מעורבים וגדלו בבתים שבהם שאלת האמונה הדתית אפילו לא עמדה על הפרק. מעטים בלבד דוברים עברית.
לנה מיידנובה, בת 33 ואם לשתי בנות, שאחת מהן רשומה ב"שובו", מעריכה שתישאר כאן איתם ועם בעלה, לכשהוא יורשה לעזוב את אוקראינה.
"המקום הזה נחמד, ושכר הדירה לא גבוה מדי", אמרה על נוף הגליל. "בסופו של דבר, עבור ההורים ישראל פחות נוחה מאוקראינה, אבל עבור הילדים, אני חושבת שלגדול בישראל זה יתרון ברור".
לעומתה, אחדים מהפליטים שהגיעו לנוף הגליל לא כל כך בטוחים. קטיה ואירה קפוסטניינקו הודו שאם רק יתאפשר להן, הן ישמחו לחזור לקייב, שם גידלה אותן סבתן לפני המלחמה. "קשה לי להאמין שאהיה פה מאושרת. לא יהיו לי פה חברים. אני רוצה לחזור", אמרה קטיה.
עבור רבים מהעולים החדשים בנוף הגליל, השאלה היכן יגורו בסופו של דבר מוקדמת מדי, במיוחד כשהמלחמה עדיין משתוללת באוקראינה.
"אין לי מושג מה יקרה אחרי המלחמה", אמרה טטיאנה דניסנקו. "עם בעלי, עם אוקראינה, עם הבית שלנו שם. כל החיים שלנו התהפכו. כרגע, האופק היחיד שאנחנו רואים הוא איחוד מחודש של המשפחה שלנו".
