(JTA) – מעבר דרך סמטה ונציאנית צרה וגשר עץ להולכי רגל, מוביל לכיכר רחבה מוקפת שורות של מבנים צבעוניים, שמרכיבים את מה שנשאר מהגטו היהודי ההיסטורי של העיר.
הכניסה לגטו יוצרת תחושה של מסע לאחור בזמן. ב-29 במרץ 1516, הסנאט הוונציאני החליט להגביל את תחום מחיית יהודי העיר לרובע מיוחד, בסמוך למפעל תותחים, צעד שהפך לאחד מהדוגמאות המוקדמות ביותר של הפרדה דתית כפויה.
בניגוד לשכניהם המוסלמים, היוונים-אורתודוקסים והנוצרים, יהודי ונציה זכו לחופש פולחן דתי, כל עוד נשארו בתוך הגטו, שילמו את המסים ואת דמי השכירות שלהם (שהיו גבוהים משל שאר האזרחים) ועסקו במספר מוגבל של עיסוקים: מלווי כספים, רופאים, סוחרים ומוכרי בגדים משומשים.
הם החזיקו מעמד, ועם הזמן הפך הגטו, שנדחס לשטח של דונם, לבירת התרבות היהודית התוססת של אירופה. מכונות דפוס מוקדמות יצרו בתוך הגטו יצירות דתיות וחילוניות בעברית, בלדינו וביידיש; הגדת ונציה משנת 1609 היא אחת ההגדות המפורסמות בהיסטוריה של העם היהודי.
מאות שנים מאוחר יותר, חלק ניכר ממבני הגטו נמצא במצב רעוע ובלתי יציב, והקהילה היהודית של העיר קטנה בהרבה משהיתה. חבריה נוקטים כעת צעדים – קטנים בתחילה – כדי להפוך את המגמות הללו, וזאת לאחר שניסיונות קודמים להציל את הגטו ואת הקהילה, נכשלו.
"אוכלוסיית הקהילה הגיעה כנראה לשיא בסביבות שנת 1630 עם כ-5,000 יהודים ממוצא גרמני, איטלקי, צרפתי וספרדי. לפני השואה, בין השנים 1500 ל-1800, הם גרו כאן. כיום, אנחנו כ-450 יהודים", אמר פאולו נבארו, סגן נשיא ארגון הקהילה היהודית של ונציה.
רק כ-30 מתוך אותם 450 יהודים, כ-12 בתי אב, עדיין חיים בכיכר הגטו. בעשורים האחרונים היתה התיירות חרב פיפיות: היא אמנם קיימה את הכלכלה, אך גם גרמה לבריחה מהעיר של יהודים ולא יהודים מקומיים, שהתקשו בביצוע משימות יומיומיות, כמו קניות וסידורים, בעיר שמקבלת שמארחת מיליוני תיירים בשנה.
"זה נושא חברתי שמשפיע על כולם, לא רק על הקהילה היהודית", אמר נבארו.
הבניינים בגטו, שמלכתחילה נבנו דחוסים מדי, זקוקים כבר מזמן לשיפוץ כדי להמשיך ולעמוד על תילם, במיוחד כשמפלס המים בעיר ממשיך לעלות עקב שינויי האקלים. בשנת 2014, בציפייה לקראת ציון יום השנה ה-500 להקמת הגטו ב-2016, הכריזה קבוצת פילנתרופים המוכרת בשם 'מועצת המורשת הונציאנית', בראשותה של מעצבת האופנה היהודית דיאן פון פירסטנברג, על פרויקט של 12 מיליון דולר לשיקום הגטו. אבל הפרויקט נכשל מכיוון שהקבוצה לא הצליחה לגייס את הכספים הדרושים כדי להתחיל בשיקום.
בשלב זה החליטה הקהילה היהודית של ונציה, אשר המחזיקה כיום בחלק ניכר מהנדל"ן בגטו, לקחת את האתגר לידיה. תחילה הם שיפצו את ג'יארדינו די מלוגרני, 'גן הרימונים' – האכסניה הכשרה של הגטו. השנה הם משפצים את המסעדה הכשרה הסמוכה, גימל גרדן, שהיתה סגורה כבר שנים, ואת המוזיאון היהודי ההיסטורי הקטן, המקטלג את ההיסטוריה של יהדות ונציה. שני הבניינים צפויים להיפתח מחדש בקיץ הקרוב.
חברי הקהילה מקווים שהשיפוצים ימשכו משפחות חדשות להתגורר בתחומי הגטו; בבעלות קבוצת הקהילה יש מספיק יחידות דיור אותן יוכלו להציע לחלק ממשפחות העובדים החדשים במוזיאון ובמוסדות אחרים שעוברים גם הם תהליך שיקום. הקהילה חולמת גם על התחדשות רחבה יותר של חיי הדת היהודיים ברחבי ונציה. בשנת 2019 היא שכרה את שירותיו של רב חדש, דניאל טוויטו, מצרפת, שבשנות ה-90 היה סגנו של הרב של טורינו.
זה מאבק מפרך – בנוסף לגלי התיירים, רוב יהודי ונציה מנותקים מחיי הקהילה בימים אלה, אמר הרב האורתודוקסי טוויטו.
"אנשים למרבה הצער לא מעוניינים לקיים סגנון חיים יהודי", אמר טוויטו. "העבר משמעותי, אך בהעדר ניהול שגרתי של חיים יהודיים, העבר לא יעמוד בסכנת ההתבוללות. יהודים ונציאנים רבים מאבדים עניין בזהותם".
סיור
הודות למגפת הקורונה, הגטו שקט הרבה יותר מאז שנת 2020 וסמטאותיו הצרות אינן כה גדושות. אבל המורשת האומנותית והתרבותית היהודית שלו עדיין מחלחלת בין קירות בנייני הדירות המתפוררים.
סרדינים וממתקים
סיור בגטו הוונציאני מתחיל בגשר הצריחים המעוטר, הבנוי מלבנים ואבן לבנה, בפינה הצפון מערבית של העיר. הסיור ממשיך לאורך תעלת קנרגיו, חולף על פני תיירים הלוגמים קפה בבתי קפה, ומשם אל מנהרה חשוכה וצנועה המובילה לרובע היהודי.
מייד בכניסה, הדבר הראשון בו מבחינים המבקרים הוא הניחוחות שמפיצה 'גם גם', מסעדה כשרה המנוהלת על ידי תנועת חסידות חב"ד-ליובאוויטש. המזללה מציגה תפריט של טעמים מסורתיים ונציאניים, ישראלים ואשכנזים יהודים, ומגישה הכל, החל מסרדי אין סאור – סרדינים כבושים עם בצל, צימוקים וצנוברים – דרך ארטישוק מטוגן בשמן עמוק עם טלה ועד לגפילטע פיש ולביבות עם רסק תפוחי עץ.
בהמשך, לאורך אותה סמטה קטנטנה, מכריז שלט הניצב מול חנות מרובעת על ההתמחות העיקרית שלה: Dolci Ebraici, או, ממתקים יהודיים. החנות של ג'ובאני וולפה היא המאפייה היהודית המבוקשת ביותר ברובע. לא נדיר לראות מישהו עומד בחוץ ונוגס במאפה אימפדה, שמזכיר מאפים אחרים של יהדות ספרד, ממולא בקרם שקדים, או בפיסת עוגייה בצורת האות S, מעדן מסורתי כשר לפסח.
בתי כנסת
בקצה השביל נפתח הגטו אל הכיכר שבה חיו פעם יהודי המזרח, בעיקר יהודים ספרדים מהאימפריה העות'מאנית. בתוך הבניינים הרגילים למראה סביב הכיכר מסתתרים לה סקולה ספניולה (בית הכנסת הספרדי) ולה סקולה לבנטינה (בית הכנסת הלבנטיני), בתי הכנסת האחרונים שנבנו ברובע בשנת 1541 ובשנת 1580 בהתאמה.
כל אחת מהקבוצות היהודיות, שהגיעו מאזורים שונים באירופה, ביקשה לשמור בתוך הגטו על המסורת ועל רוח הקהילה שאפיינו אותה. עד לשנת 1571 היו בוונציה חמישה בתי כנסת, כל אחד מהם הוקדש לקבוצה אתנית נבדלת.
בית הכנסת הספרדי הוא בית הכנסת היחיד שהיה בשימוש רציף מאז הקמתו. בית הכנסת, שעוצב על ידי ארכיטקט הבארוק הוונציאני המפורסם באלדאסארה לונגנה, מזכיר את סגנונם של מונומנטים וכיכרות ונציאנים עכשוויים רבים. דלתות עץ מגולפות ועליהן פסוקי תהילים מקבלים את חברי בית הכנסת. הבימה בנויה מעמודי שיש, והרצפה מורכבת מאריחי שיש לבנים ואפורים, המסודרים בצורה ריבועית קונצנטרית.
בית הכנסת לה סקולה לבנטינה, שנבנה בשנת 1680, הוא בניין אלגנטי שעוצב גם הוא, ככל הנראה, על ידי לונגנה. לוחות עץ כהים מעטרים את חדר התפילה המרובע, והבימה, מהמאה ה-18, ניצבת מוגבהת בגומחה מצולעת, מכוסה בחלון שמש בצורת כיפה.
מבין שלושת בתי הכנסת הנותרים בגטו, לה סקולה גרנדה טדסקה (בית הכנסת הגרמני), שהוקם על ידי יהודים אשכנזים בשנת 1528, הוא העתיק ביותר. הבימה וארון הקודש ניצבים זה מול זה, ואל הקירות הארוכים צמודים ספסלים מהמאה ה-16, המעוטרים בטפרי אריות ובדוגמאות פרחוניות. תקרת זכוכית תלויה מעל לרצפת הטרצו הוונציאנית, המעוטרת בפסיפסים של שיש ססגוני. המבנה בו נמצא בית הכנסת מכיל גם את המוזיאון היהודי.
כיום, נודדים יהודי ונציה בין בתי הכנסת: חברי הקהילה משתמשים בבית הכנסת הלבנטיני בחודשי החורף כי הוא מחומם, ובבית הכנסת הספרדי בקיץ מכיוון שהוא קריר יותר.
תרבות אומנותית
תרבות משגשגת של אומנים ובעלי מלאכה יהודיים עדיין מורגשת לאורך הרחובות הסבוכים של הגטו. במרחק כמה רחובות מבתי הכנסת, בני הזוג מיכל מירון ואלון בקר מנהלים את 'הסטודיו בוונציה', גלריה וחנות המציגה אוסף מגוון של אמנות צבעונית, מציורים מקוריים המתארים חגים יהודיים ועד להדפסים המפארים את חתוליה של ונציה.
היצירה הפופולרית ביותר שלהם היא מגילות התורה המאוירות, השואבות השראה מכל 54 פרשות השבוע ומעשרת הדברות, המצוירות על מגילת קנבס אחת עם גלילי עץ. לקח למיכל, שהגיעה מאוסטריה, ארבע שנים להשלים את המגילה, והיא זמינה בהדפסים בגדלים שונים.
"קהילות וישיבות שרוכשות מגילה משתמשות בהן בעיקר ככלי הוראה לילדים", סיפר בקר, איטלקי יליד טריאסטה.
בני הזוג, שחיו בעבר בחיפה, מוכרים גם הדפסים העושים שימוש במיקרוגרפיה, טכנית קליגרפיה יהודית המשתמשת באותיות עבריות זעירות לבניית מסמכים, כמו כתובה או ליצירות אומנות ועיצובים.
אבל היוצרים היהודיים מתקשים גם הם לשרוד בגטו, בעיקר בשנים האחרונות, בהן רוקנה מגפת הקורונה את העיר ממבקרים.
"מעט תיירים יהודים אירופים קונים אמנות יודאיקה ונציאנית כאן", אמר דויד קוריאל, הבעלים של 'דיוויד'ס שופ', שמעצבת אמנות יהודית ויודאיקה.
משפחת קוריאל הגיעה לוונציה לפני 500 שנה מקוריאל דל דוארו שבספרד. המשפחה ייצרה יודאיקה מזכוכית בסגנון זכוכית מורנו המפורסם של העיר.
באמצעות ניפוח זכוכית במגוון דוגמאות וצורות, יוצר הזוג חנוכיות, שופרים, מזוזות, סביבונים, כוסות קידוש ועוד בטכניקת ניפוח זכוכית בת מאה שנה; החנות שלהם היא אחת משתי החנויות הבודדות שעדיין מייצרות מוצרי יודאיקה מזכוכית בוונציה.
"אחותי תפרוש בעוד כמה שנים. אני בן 62 ואין לי ילדים. כשאתה עובד עם זכוכית, אתה יוצר משהו יוצא דופן ומיוחד. אחרי שנפסיק, המורשת שמאחורי המלאכה שלנו תאבד לחלוטין", אמר דויד.
