(JTA) – כאשר ראה הרב ג'ורדן הֶרש בטלוויזיה את תומכיו של הנשיא טראמפ מסתערים על בניין הקפיטול ב-6 בינואר, חלפה במוחו מחשבה: ייתכן שהגיע הזמן לצאת אל עבודתו השנייה.
הרש הוא קצין דת במשמר הלאומי של מדינת מרילנד, הרב היחיד בין אנשי הדת המכהנים בצבא של המדינה.
לא חלפו שעות אחדות והרש כבר היה בקפיטול, לבוש מדים. למוחורת בבוקר שלח הודעה לבני קהילתו, חברי קהילת 'בית שלום', בית הכנסת הקונסרבטיבי בפרדריק, מרילנד, שאותה הוא מוביל מאז 2014.
"סבי, יוסף גולדשטיין ז"ל, שנמלט מעולם שבו שלטון החוק נרמס לא פעם על ידי האספסוף, ושיום השנה למותו יחול בשבוע הקרוב, לחם למען הארץ הזו משום שהאמין בכל ליבו במה שאמריקה מייצגת. הוא אמר לי שתמיד ראה בזה את הכבוד הגדול ביותר שזכה לו בחייו", כתב הרש.
"כמו רבים לפניי, סבי ואני נשבענו שנינו להגן על החוקה כנגד כל אויביה, מחוץ וגם מבית", הוסיף. "עד אתמול לא הבנתי את מלוא המשמעות של החלק האחרון של השבועה הזו. ואני, יחד עם יחידתי במשמר הלאומי של הצבא, קיבלנו כעת את המשימה לעשות בדיוק את הדבר הזה ".
תשעה ימים אחרי ההסתערות על הקפיטול, הרש עדיין היה בוושינגטון, אחד מ-25,000 חיילי המשמר הלאומי שנקבצו בבירת ארה"ב לקראת יום השבעת הנשיא החדש, לנוכח האיום באלימות נוספת. לעיתים הוא ישן על רצפת הבניינים הפדרליים ולעיתים הוא נח באחד החדרים במלון מקומי שהצבא סידר לחיילים שאינם בתפקיד, תוך שהוא מטפל בצרכיהם של חייליו ושל בני קהילתו גם יחד.
הרש מצפה להישאר בעתיד הנראה לעין בוושינגטון, מרחק שעה מאשתו, משני ילדיו הקטנים ומקהילתו. "בהחלט עד להשבעה ומעבר לה", אמר ל-JTA. "נצטרך לראות מה קורה".
דיברנו עם הרש על דרכו אל תפקיד קצין דת, על חוויותיו השבוע ועל הפן היהודי של שירותו בקפיטול.
איך הגעת להיות קצין דת במשמר הלאומי?
הרש: במובנים רבים הצבא היה תמיד משהו ששאפתי אליו כשהייתי קטן. כשגדלתי הקשבתי הרבה לסיפורים של סבי על שירותו במלחמת העולם השנייה. כשהייתי צעיר יותר, בתקופת הסרט "אהבה בשחקים", החלום האמיתי שלי היה להתגייס לחיל האוויר ולהיות טייס קרבי, אבל זה לא קרה. ואז לפני לימודי הרבנות, כשלמדתי בישיבה הקונסרבטיבית, שבה נפגשנו [אשתי שולי ואני], התוכנית המקורית שלי הייתה לעלות לישראל ולשרת בצה"ל אבל החלטתי, בעצם, לחזור לארצות הברית ולהתחתן עם שולי, ובקיצור, פחות או יותר שכחתי מזה.
בינתיים היו לי הרבה חברים שיצאו לשירות פעיל, וכמה שהתקשו למצוא את עצמם בדרך חזרה. אז התברר לי שיש בצבא שלנו צורך בסיוע לצרכים הרוחניים, הרגשיים, של החיילים שלנו. ובמרוצת השנים רכשתי את המיומנות הזו כרועה רוחני.
ואז, בוועידת כנסת הרבנים (הארגון הבינלאומי של הרבנים הקונסרבטיביים) לפני כארבע שנים, שמעתי את קצין הדת הקולונל לארי בייזר, קצין הדת הראשי של המשמר הלאומי של מסצ'וסטס, מדבר על הכבוד שמגיע לקציני הדת בצבא. בסוף נאומו הוא אמר, "אם אתם מתחת לגיל 40, בואו דברו איתי", אז הלכתי. כך התחיל המסע שלי אל האפשרות לשרת לא רק את הקהילה היהודית אלא גם את קהילת החיילים של ארצנו.
אתה רב בבית כנסת. איך זה מסתדר עם התפקיד שלך במשמר הלאומי?
המשפט שתשמעו בדרך כלל גם מהמשמר הלאומי וגם מחיל המילואים הוא "סופשבוע אחד בחודש, שבועיים בשנה". בתור יהודי, אני לא משתתף באימונים בשבתות, באופן כללי. אז בגדול אני נעדר יום ראשון אחד בחודש, ואז אני משלים את הזמן במשך השבוע. זוהי הקהילה השנייה שלי. ואז יש שבועיים או שלושה במשך הקיץ.
באופן כללי הקהילה [בבית הכנסת] מאוד תומכת. היחידה שלנו היא חלק ממאגר הכוחות של הצבא ומסבבי הפריסה שלו, כך שהצבה בחו"ל בהחלט אפשרית. כשדיברתי עם הנהלת בית הכנסת שלי בהתחלה על האפשרות לעשות את זה – מבחינה חוקית אני לא צריך את רשותם, אבל אמרתי שלא אעשה זאת בלי לקבל את ברכתם – מישהו שאל מה יקרה אם תגוייס לשירות פעיל? ונשיא [ההנהלה] באותו זמן אמר, טוב, ככה אנחנו כקהילה נזכה לשרת.
היית בשירות פעיל בעבר?
נתנו מענה במישור הארצי בזמן הזינוק במגיפת הקורונה באביב. כמו עכשיו, ההתראה הייתה קצרה מאוד. זה אחד הדברים שכולנו בקהילה ובמשפחות שלנו יודעים שהוא חלק מחיי הצבא. נכנסנו לשלושה ימי אימונים. ובסוף אותו יום ראשון בחודש מארס אמרו לנו, לכו הביתה ותארזו לשבועיים, כי הקורונה הייתה במגמת עלייה ועמדנו לעזור להקים בתי חולים שדה ולבדוק אתרים ברחבי המדינה. הרבה חיילים לא יצאו הביתה שלושה חודשים. זו הייתה חוויה עוצמתית ומבחינתי הייתה ההתנסות הראשונה עם משהו כזה.
רבים ראו תמונות של חיילי המשמר הלאומי ישנים או מתכנסים בקפיטול. מה המצב כרגע מבחינתך?
היינו שם עד אתמול. המשמר הלאומי מכל הארץ נמצא כאן, בכל העיר וושינגטון. אז היחידה שלי עדיין נמצאת במתחם הקפיטול, אבל לא בבניין עצמו. אנחנו בבניין אחר שדומה לבניין הסנאט, עם משרדים לסנטורים וכאלה.
מה תפקידו של קצין דת בכל זה?
בחוקה יש שני סעיפים בנוגע לדת: סעיף המיסוד, שאוסר על הממשלה למסד דת, וסעיף חופש הפולחן, שאוסר על הממשלה לעשות כל דבר שפוגע בחופש הפולחן הדתי שלך.
אז בדיוק כפי שהחיילים שלנו מגינים על זכויות האמריקנים באמצעות הבטחת הצרכים שלנו ברחבי העולם, קציני הדת של הצבא מבטיחים את זכויות החיילים שלנו, ואת הזכויות שלהם לפי התיקון הראשון לחוקה. בארצות הברית, קציני הדת אינם מחולקים לפי דתות. בארצות אחרות הם כן: בצבא הבריטי, קצין דת יהודי עובד עם חיילים יהודים. אני קצין דת של כל היחידה שלי, לא משנה מאיזו דת הם.
יש לי חייל מוסלמי, אז התפקיד שלי הוא לוודא שהוא יקבל בשר חלאל כפי שהוא צריך. יש לי חייל פאגאני נורדי, שמנסה לקבל פטור מהוראות הגילוח של הצבא כדי לגדל זקן משום שזה חלק מן הדת שלו, והתפקיד שלי הוא לעזור לאפשר לו את התהליך בדיוק באותה מידה שעליי לעמוד לרשות החיילים היהודים. זה חלק מזה.
וממש כמו בכל תפקיד רבני, ישנו גם החלק הקשור לליווי הרוחני. חלק גדול מן התפקיד שלי הוא להיות נוכחות רוחנית לחיילים שלי, מישהו שהם יכולים לדבר איתו בלי קשר לדת, בלי קשר אפילו לכל תחושה של דתיות. אחד הדברים היפים בתפקיד קצין דת צבאי הוא שיש לנו 100% חיסיון, וזה אומר שלא משנה מה חיילים אומר לי, זה נשאר אצלי, אלא אם כן אקבל מהם רשות מפורשת לספר. כך שזה מספק מקום בטוח לחיילים לדבר בו לעומק על בעיות שיש להם, בין אם בחיים הצבאיים ובין אם באזרחות. אני גם נמצא שם לא רק בשביל החיילים אלא גם בשביל המשפחות שלהם. אז למשל אתמול הייתה לי שיחה עם אשתו של אחד החיילים שלי – זה לא פשוט להישאר פתאום לבד עם הילדים, אז עזרתי לה לעבד את החוויה הזו.
בדיוק עכשיו ניהלתי תפילה. יש לי מעט מאוד חיילים יהודים, כך שלתפילות שלי אין כל כך אופי של דת ספציפית. המטרה שלי, כקצין הדת של הגדוד שלי, היא לוודא שכשאני אומר תפילה או מנהל תפילה, שכולם יוכלו לומר "אמן".
אחד הדברים ששמענו מהקוראים שלנו הוא שה-6 בינואר ערער הרבה אנשים, אבל אנחנו מרגישים מעורערים במיוחד כיהודים באמריקה. מסקרן אותי אם יש משהו שהיית אומר בתגובה לכך כרב.
אחד הדברים שגיליתי שהם הכי עוצמתיים בכך שאני בצבא הוא שיש לי כאן חיילים שמעולם לא פגשו מישהו יהודי, וכשהגעתי לכאן לראשונה, היו רגעים שבהם הרגשתי אולי היסוס בגלל חוסר הידיעה מה זה להיות יהודי – ואני נראה כיהודי, יש לי כיפה. אבל בסך הכול מצאתי שהחיילים שאני במגע איתם הם אנשים סקרנים שרוצים ללמוד להכיר אנשים.
יש לנו אימרה כזאת: בצבא כולם ירוקים. וזו הרגשה שמרגישים באמת הרבה מהזמן, שאנחנו משפחה, ולא משנה מאיזו דת אנחנו, מאיזה גזע אנחנו, מאיזה לאום אנחנו, כולנו משרתים מטרה משותפת. זה נשמע כמעט קלישאה, אבל זה באמת יוצר את הגורם המאחד הזה.
במובן יותר כללי, כיהודים בארץ הזו, אז כן, אנחנו בהחלט לא רגועים. ללא ספק בשנתיים האחרונות, וזה הגיע לסוג של שיא בטבח בפיטסבורג, יש עלייה באירועים אנטישמיים בכל רחבי הארץ.
אבל החוויה שלי היא שאף על פי שזה קורה, יש גם יותר ויותר קולות של נחמה ושל אחדות שנשמעים ברמה. במקום מגוריי בפרדריק, מרילנד, אחרי פיטסבורג, החניון שלנו היה מלא וגדוש באנשים שבאו לעמוד במשמרת זיכרון ומחאה. כשהתגלה צלב קרס שצוייר על המדרכה בעיר, אדם כלשהו שהלך לעבודה באותו בוקר נכנס לחנות וקנה גיר והפך אותו לארבעה ריבועים שכתוב בהם "אין מקום לשנאה בפרדריק". כך שבתוך כל הפלגנות, והבידוד, ובתוך הקיטוב והפחד שהרבה יהודים אמריקנים ואחרים חשים, אני גם מצאתי כמות עצומה של אהבה שמגיעה מתושבי הסביבה שלנו, וזה משהו שאני מוצא בו מפלט. יש דאגה, אבל כמו כל כך הרבה בחיים, אני בוחר להתמקד במקומות שבהם אני מוצא את אלוהים בעולם וזה באהבה שאני חווה בקשר עם אחרים שהם בני אדם כמוני, בין אם במקום שבו אני חי ובין אם בצבא.
פירסמת בפייסבוק כמה מחשבות, בעיקר על השהות בקפיטול ועל מקום מושבה של הממשלה. בשביל אנשים רבים המקום הזה נושא משמעות רוחנית כמעט. מה בולט בעיניך במיוחד מן החוויה שלך?
זה היה סוריאליסטי בצורה שלא תאמן. אנחנו קבוצה של אנשים, במשמר הלאומי, שמצפים להישלח למלחמות, אנחנו מצפים שיגייסו אותנו במקרה של אסונות טבע. אנחנו מצפים שיהיו לנו רגעים שבהם אנחנו נקראים לעזור לקהילה. אבל אף אחד לא ציפה לזה.
ולהיות בבניין הזה – מעולם לא הייתי בתוך הקפיטול, למעשה, אף על פי שאני גר ממש ליד העיר וושינגטון. בפעם הראשונה שלי בבניין הזה הוא פשוט מתמלא – כל הזמן, בלי סוף – בחיילים שמגיעים בהסעות מאורגנות.
זה היה עוצמתי בצורה שלא תאמן והאמת שזה הזכיר לי – לפעמים כשמגיעים ליד ושם בירושלים, ונמצאים שם כל החיילים שמבקרים, שעושים שם סיור. היו פעמים שהייתי שם במשך היום והמקום היה פשוט מלא בחיילים, וזו הייתה ההרגשה בערך, והיה משהו קדוש במרחב הזה.
אף על פי שכולנו היינו עייפים, והיה קר נורא בחוץ באותו לילה, ורבים מאיתנו עמדו במשך שעות על גבי שעות שם בחוץ, הייתה באמת תחושה של שותפות בחשיבות של הרגע. לא שמעתי אפילו פעם אחת חייל אומר, "הייתי מעדיף להיות בכל מקום אחר" או "אני רוצה ללכת הביתה". הייתה תחושה ממשית של הבנה וממש כמו חוויה רוחנית, ממש כמו חוויה דתית, שהמהות שלה, לדעתי, היא הרגשת הקשר למשהו גדול יותר מעצמך. זה מה שחווינו באותו רגע.
כולנו הרגשנו כאילו אנחנו חלק ממשהו גדול יותר מאשר עצמנו כיחידים ומשרתים מטרה גדולה יותר מעצמנו.כולם מבינים למה אנחנו פה. ומה הרעיון מאחורי המשימה שלנו. ושזה לא עניין של פוליטיקה. זה נוגע למהות של הארץ שלנו ולמשמעות של להיות אמריקני.
להיות שם על רצפת הקפיטול בשעה שהדיונים התקיימו, זו הייתה כמעט חוויה קיומית. היינו באמת מחוברים למהות, לרוח של אמריקה, ולכן מחוברים אחד לשני.
יש עוד משהו שהיית רוצה שקוראינו יידעו עליך ועל החוויה שלך?
יש דבר אחד. סבא שלי הגיע לארץ הזאת ונלחם במלחמת העולם השנייה. הוא תמיד אמר שהארץ הזאת, שהצילה את חייו ואת חיי משפחתו, במלוא מובן המילה, היא מפלט. והצבא במיוחד הוא חלק מזה.
היה לו סיפור מצפון אפריקה, על קצין דת קתולי שנתן לו סידור תפילה יהודי. הוא הגיע במקור מארץ שבה חג הפסחא היה היום המפחיד ביותר בשנה משום שהפולנים היו מסתובבים ומחפשים יהודים להרביץ להם, אז בשבילו זה ייצג את כל מה שנכון בארץ הזאת.
אף ארץ לא מושלמת – אנחנו מדינה של בני אדם שמנוהלת בידי בני אדם – אבל זה מקום שבו יהודים יכולים לתרום לעיצוב החברה, לעיצוב התרבות שלנו. בשבילי, הצבא הוא אחת הדרכים לעשות את זה. כיהודים, אנחנו נקראים להיות אור לגויים. ובשבילי זה אומר להיות חלק מן העולם שלנו ולפעול בדרכים שלנו להפוך את העולם שלנו לטוב יותר וצודק יותר, חופשי יותר, הוגן יותר, באמצעות ההכוונה שאנחנו יכולים לתת לו מתוך התבוננות בדרך התורה.
