יילאן, טייוואן (JTA) — היה זה יום אביב קריר ביילאן, עיירת חוף בצפון-מזרח טייוואן הידועה בשדות האורז הציוריים ובבצל הירוק המשובח שלה. על מגרש בטון ריק מתחת לגשר, שהוסב לרחבת ריקודים, ועל רקע נוף הררי ומעונן, מנוקד עגורים לבנים, רקדו כעשרה טייוואנים מבוגרים במומחיות רבה לצלילי מוזיקת עם ישראלית קלאסית — שירים כמו "הנה מה טוב", "דוד מלך ישראל", "סולם יעקב" — ועוד שלל מנגינות עממיות מרחבי העולם. בסך הכול, תרגלו המחוללים יותר מ-35 ריקודים במשך שלוש שעות.
עבור רבים מהמקומיים, הריקודים הללו מוכרים היטב, כמעט כמו טבע שני. כולם בני חמישים ומעלה, וגדלו בתקופה שבה ריקודי עם בינלאומיים היו הפעילות הקבוצתית היחידה שאישרה ממשלת קוומינטנג (KMT) הלאומנית, שהחלה לפעול בטווייאון ב-1949.
באותה שנה, המפלגה שהחזיקה במוסרות השלטון בסין מאז 1912, הפסידה במלחמת אזרחים ארוכת שנים למפלגה הקומוניסטית ונסוגה לטייוואן. על פי הערכות רבות, כשני מיליון סינים היגרו אל האי בעקבות KMT בשנים שלאחר מכן.
המפלגה שלטה בטייוואן כמו בתוך בועה, תחת שלטון צבאי נוקשה שנועד לדכא כל נוכחות פוטנציאלית של סין הקומוניסטית, או כל פעילות אנטי-ממשלתית. התוצאה הייתה צנזורה כבדה על עיתונים, על ספרים, על ערוצי טלוויזיה ותחנות רדיו ושאר צורות בידור, כמו גם איסור גורף על "התכנסות בלתי חוקית". הממשלה קידמה את התרבות הסינית ואת השפה המנדרינית, אסרה על לימוד ההיסטוריה של טייוואן, על הוראת השפה הטייוואנית וגם על ריקודים, בטענה שמדובר בפעילות "המנוגדת לחוקי המוסר".
נותרה רק סיבה מקובלת אחת להתכנסות של טאיוואנים בקבוצות, וסוגה אחת של ריקודים שהאזרחים הורשו ליהנות ממנה — מסיבות פוליטיות ולאומניות.
"האי כולו היה סגור. בתנאים שכאלה, איש לא הורשה [לתרגל צורות אחרות של] ריקוד, וגם לא להצטרף לפעילות שכזו שהייתה בפיקוח מתמיד. אבל היה סגנון אחד שזכה לאישור, ריקודי עם", הסביר שו וונהונג בן ה-57, מרצה למדעי המזון באוניברסיטת יילאן שמארגן שיעורים שבועיים בריקודי עם.
"בזמנו באמת לא הייתה לנו שום צורת בידור אחרת. אפילו סרטים מסוימים לא עלו לאקרנים, הכול נשלט מלמעלה", הוא אמר. "אז כשהייתי ילד וראיתי את אימא שלי רוקדת, חשבתי שזה כיף. וכשהגעתי לאוניברסיטה, הצטרפתי לחוג ריקודים". שם הוא גם הכיר את אשתו, צוי-ין. מאז הם ביחד, ומובילים יחדיו את מסיבות הריקודים הקבועות של יילאן.
לריקודי העם "נודע תפקיד גם ככלי פוליטי וגם כפעילות קהילתית בימי השלטון הצבאי של טאיוואן וגם לאחריו", כתבה וויי-צ'י וו מאוניברסיטת קליפורניה בריברסייד, בעבודת הדוקטורט שלה בנושא. "עבור הממשלה הלאומנית, ריקוד העם הבינלאומי היה עניין תרבותי שסייע לה להנחיל בטייוואן את הלאומנות, ולהראות שהמדינה מתיישרת יותר עם ארצות הברית ומתנגדת נחרצות לסין הקומוניסטית".
לשם כך, בשנות החמישים, הזמינה ממשלת טייוואן מדריכים אמריקאים כדי ללמד מורים לריקוד ברחבי טייוואן, והם בתורם הנחילו אותם בבתי הספר ובאוניברסיטאות. עד מהרה, כמעט בכל בתי הספר השתמשו בריקודי עם מכל רחבי העולם כפעילות ספורטיבית, וכמעט בכל אוניברסיטה היה חוג לריקודי עם.
באותה עת, ארצות הברית עדיין הציעה לטייוואן תמיכה צבאית, פוליטית וכלכלית, לפני שהכירה רשמית ברפובליקה העממית הקומוניסטית של סין ב-1979.
אמריקאים כמו ריקי הולדן, כוריאוגרף בולט ומורה לריקודי עם שהגיע לטייוואן לראשונה ב-1957, הביאו עמם שירים כמו "מים מים" (ישראל), "שיבולת בשדה" (ישראל) או "נעלי עץ" (ליטא), ולימדו את המורים המקומיים. השיר "מים מים" — שנקרא בסינית "ריקוד המים" — היה אחד מריקודי העם הראשונים שזכו לפרסום בטייוואן והפכו לשם כללי נרדף למחולות עממיים. השפעתו של השיר הייתה כה עמוקה עד שהאגודה הבינלאומית לריקודי עם בטייוואן בחרה בו כנושא המרכזי של סמינר שהוקדש ליום השנה החמישים שלה ב-2007.
במהלך מסעותיו באסיה בסוף שנות החמישים, הולדן עצר בין השאר ביפן, וגם שם השתרש מאז "מים מים" בתרבות הפופ המקורית, ואף הופיע בפרסומות ובמשחקי וידיאו.
"זה היה סוג של בִּנְאוּם. זה העניק לאנשים חוויה 'עולמית' [בעידן שבו הם לא יכלו לצאת מהמדינה]", הסביר שו. "מכיוון שאנחנו רוקדים ריקודים של מדינות אחרות, אנחנו יכולים להתחיל ללמוד על עמים, איך הם מתקיימים, האם בדוחק או באושר, ואת כל זה אנחנו יכולים ללמוד מהריקוד".
פאנג-צ'י צ'ן, מורה בדימוס בת 77 ומדריכת ריקוד ידועה בטייוואן, הייתה כנראה בין קבוצות הילדים הראשונות שתרגלו ריקודי עם בבית הספר. מדי יום, בעשר הדקות שלפני תחילת השיעור, היו המורים רוקדים עם התלמידים במסדרונות בית הספר, נזכרה פאנג-צ'י.
באותם ימים, הריקודים שהכירו המורים היו עדיין מוגבלים מאוד, והסתכמו בעיקר בריקודים סקנדינביים וישראליים כמו "מים מים".
"רוב הריקודים [הישראלים] עבדו על פעימות של 2/2 או 4/4, הקצב היה מאוד ברור והיה קל ללמוד אותם", הוסיפה ואמרה.
ג'יאשינג ג'יאנג בן ה-62 מיילאן, סיפר שלימוד המחולות של מדינה אחרת מעניק לו תחושה שהוא מכיר את רוחה של אותה מדינה או של בני עמה. ואיזו תחושה מעורר המחול הישראלי בקרב הטייוואנים?
"של כוח ואחדות", הסביר ג'יאשינג.
לדבריו, הוא שואב השראה מהאופן שבו יהודים הצליחו לשמר בחיים את זכר השואה, באמצעות הספרות והקולנוע הבינלאומיים. הוא הראה למשפחתו, בהם גם בתו לוסיה, כיום בת 25, סרטים כמו "כנר על הגג" או "הפסנתרן".
סבתה של לוסיה עזבה את ביתה בסין ועברה לטייוואן בשנת 1945, מתוך כוונה לשהות בה זמנית בלבד ולסייע בטיפול בתינוק של אחותה. המשטר הצבאי מנע ממנה לחזור הביתה, אבל כשהכירה את בעלה והחליטה להמשיך את לימודיה באי, החלה טייוואן להרגיש כמו בית.
"אני נהנית מאוד גם מהסרטים על ההיסטוריה שלנו", הסבירה לוסיה. "בעבר, לא ממש חיברתי בין שני חלקי ההיסטוריה האלה, אבל היום אני חושבת שיש לנו רקע דומה. יש נקודות חיבור, קווי דמיון. ומבחינתי, כשאני רואה עכשיו עד כמה ישראל חזקה, זה בהחלט מעודד".
לוסיה היא לא היחידה שחושבת כך. שעה שטייוואן מתמודדת עם עוינות גוברת מצדה של סין, הטוענת שהאי הוא חלק משטחה, כמה מהפרשנים עושים אידיאליזציה של ישראל כדוגמה ומופת לכוח צבאי ולבניית אומה.
עבור הפרויקט המסכם שלה בשנה האחרונה בתיכון, החליטה לוסיה לחקור לעומק את התרבות היהודית והישראלית — באמצעות לימוד ריקודי העם של ישראל.
"כמה מהמחוות נועדו לתת שבח לאל, או להתפלל לגשם, או להודות לאלוהים על שנתן להם גשם לאחר שחיו במדבר", הסבירה לוסיה. אף שהיא עצמה איננה דתייה, היא הודתה ואמרה, "כשרקדתי, הרגשתי שלווה ומאושרת מאוד. הרגשתי בדיוק כמוהם, כאילו אני מכבדת את מה שהעולם נותן לי, כמו הגשם, האוכל וכל השאר".
עם ביטולו של המשטר הצבאי בטייוואן ב-1987, יצאו ריקודי העם מהאופנה. לראשונה אי פעם, יכלו הטייוואנים להתנסות בסגנונות כמו היפ הופ, ג'אז וריקודי רחוב. גם ריקודי העם של טייוואן זכו לעדנה מחודשת, לצד הריקודים הילידיים. כיום, מעטים מאוד בתי הספר שעדיין מלמדים ריקודי עם, וחוגים לריקודים יש רק בקומץ אוניברסיטאות.
לוסיה אמנם ממשיכה להצטרף מדי פעם להוריה כשהם יוצאים לרקוד, אבל רואה בכך פעילות "שמיועדת לגיל מסוים, לא לכולם".
ובכל זאת, ריקודי העם של ישראל נותרו פופולריים בקרב להקות הפולקלור הבינלאומיות שעדיין פעילות, בזכות שפע הריקודים החדשים שיצאו מישראל לאורך השנים, במיוחד כאלו שנוצרו ככוריאוגרפיה למוזיקת הפופ הישראלית, הסבירה פאנג-צ'י, המורה הוותיקה לריקוד. כמה מלהקות הפולקלור אף יישמו תנועות מחול ישראליות המלוות במוזיקת פופ טייוואנית. חוגים רבים הצליחו למשוך יותר משתתפים רק משום ששילבו ברפרטואר שלהם ריקודים ומוזיקה מישראל.
ולכן, על אף הירידה הכללית בפופולריות, פאנג-צ'י ושו, המורה מיילאן, לא נשמעים מיואשים. שניהם עדיין מתאמנים בחוגים שנפגשים דרך קבע, ולפני מגפת הקורונה, גם נסעו בקביעות לפסטיבלי מחולות ברחבי העולם, והזמינו מורים זרים לאירועים כמו מחנה הריקודים האסיאתי שמתקיים כל שנה בטייוואן, מהאירועים המפורסמים ביותר בעולם שמוקדשים לריקודי עם.
"לדור הצעיר יש כעת הזדמנויות טובות יותר משהיו בעבר. למרבה המזל, הם יכולים לנסוע לכל מקום וללמוד שם את הריקוד של אותה מדינה. אותי זה מאוד מנחם וממלא באושר, כשאני רואה אותם רוקדים", הסבירה פאנג-צ'י.
